זעקת ההמונים נשמעת היטב מבעד לחלונות הגבוהים, כפי שלא נשמעה מחאה בישראל מעולם. אך האם היא מופנית לעבר הלשכה הנכונה? ממש לא בטוח. העלייה החדה במחירים לצרכן בשלוש השנים האחרונות, או האינפלציה הגבוהה אם תרצו, לא נמצאת כלל תחת אחריותה של הממשלה.
סעיף 3(א)(1) לחוק בנק ישראל מגדיר את יעד יציבות המחירים כיעדו המרכזי של בנק ישראל, במטרה לשמור על כח הקניה של המטבע. סעיף 3(ב) נותן את האחריות לממשלה, בהתייעצות עם הנגיד, לקבוע את תחום היציבות, ומאז שנת 2003 מוגדר תחום זה בין 1% ל-3% עליית מחירים לצרכן בשנה, ובכל חודש בשנה ביחס לחודש המקביל אשתקד.
הכלי העומד בידי הבנק המרכזי הוא מכשיר הריבית, והחוק מקנה לבנק ישראל את העצמאות המוחלטת בקביעת רמת הריבית כדי לעמוד ביעד האינפלציה.
כמו בממשלה הקודמת, גם ממשלתו של ביבי נתניהו לא התירה לנגיד להתעלם מהיעד המוגדר בחוק, ובכל זאת הרשה לעצמו הפרופ' סטנלי פישר לחרוג מעל היעד בכל אחת מהשנים 2007-2009, כאשר רק בסיכום שנת 2010 נגעה האינפלציה ביעדה העליון. גם בסיכום 12 החודשים האחרונים הציג המדד חריגה משמעותית מהגבול העליון.
וזו האינפלציה הרשמית בלבד, כאשר בשטח בעיית יוקר המחייה חמורה בהרבה. מחירי הדירות בבעלות לא נכללים כלל בחישוב מדד המחירים לצרכן, ועפ"י נתוני הלמ"ס מאז שנת 2007 ועד היום עלה מחירה של דירה ממוצעת בישראל ביותר מ-60%.
רק מחירי השכירות נכללים במדד המחירים לצרכן, ואלה עלו בשיעור מתון יחסית בתקופה הנדונה, בין היתר מכיוון שלא ניתן לממן שכירות באמצעות משכנתא. במידה ומחירי הדירות היו נכללים בחישוב האינפלציה, החריגה מעל יעד יציבות המחירים הייתה גבוהה בהרבה.
פישר מדבר מפוזיציה
הריבית היום עומדת על 3.25% בלבד, מתחת לשיעור האינפלציה ב-12 החודשים שחלפו, ולמעשה מדובר בריבית ריאלית שלילית. הנהגה של מדיניות מוניטארית סופר מקלה בתנאים של צמיחה חסרת תקדים ומשק קרוב למצב של תעסוקה מלאה, מעלה חשדות מדאיגים באשר למניעים העומדים מאחורי ההחלטה.
הצגת המשבר הגלובאלי יחד עם חוזקתו של השקל כאיום על הצמיחה לא נותנת הכשר לחריגה ממושכת מיעד יציבות המחירים, ואינה מצדיקה את מחנק יוקר המחייה. עליית הריבית הממוזמזת באה במטרה להצניע החלטה מפוקפקת אחרת של בנק ישראל - להגדיל את יתרות המט"ח כדי להגן על היצואנים.
בלחץ המחאה המופנית כולה כלפי ראש הממשלה יאושרו בוודאי שינויים מבניים מרחיקי לכת בהליכים מזורזים עוקפי בירוקרטיה, במטרה להרגיע את הרוחות. אך גם אם ייכנע נתניהו לכל דרישותיהם של המפגינים, ייקל במיסים ויחלק באופן שוויוני יותר את העוגה, לא יהיה בכוחו להביא לשינוי מהיר ביוקר המחיה.
האשם העיקרי בעול על גבנו הוא הנגיד המהולל, הוא שהפקיר את הציבור והזניח את יעדו המרכזי הנקוב בחוק בנק ישראל. הפנו את זעמכם אל מי שעומד יותר מכל אחד אחר מאחורי המצוקה, כדי שיפעל באופן מיידי לתיקון העוולה שייצר במו ידיו.
בארגז כליו של הנגיד נמצא הכוח להביא להוזלה מהירה בעלות הדיור, למתן את חימום המשק ולאפשר לרבים יותר להתקיים בכבוד. בנק ישראל יכול וצריך לתעדף מחדש את מניעיו, להעדיף את טובת הציבור על פני האינטרסים של התעשיינים, היצואנים, הלווים ובעלי ההון. בידי פישר טמון הפתרון, גם במחיר של פגיעה נקודתית ביציבות המשק והצמיחה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
