אפליה ממוסדת

התפטרות מנכ"ל משרד האוצר, חיים שני, לוותה השבוע בהסברים תקשורתיים שונים בנוגע למניעיה. ב"ידיעות אחרונות" קבע הפרשן סבר פלוצקר כי שני לא יכול היה לשאת את ההסתה המסתמנת כלפי הטייקונים, וייחס לו את הציטוט הבא: "אדם כמו צדיק בינו, שבנה את עצמו ב-10 אצבעותיו ושעליו היו עושים סרטים למופת במדינה אחרת, פתאום הפך לאויב העם. טירוף גמור". הדברים הללו מספקים צוהר מרתק למידת הנתק שבין התודעה הממסדית לזו המנחה את מחאת האוהלים.

ראשית, הם מראים שהממסד ממוקד בהערצה להישגיו הכלכליים של אדם והרבה פחות מוטרד מעניינים אחרים, כמו למשל העובדה שמפסק בורר שתוקפו אושר בבית המשפט העליון, עלה כי בינו הגיש תצהיר כוזב לבית המשפט בפרשת פז-קבוצת ליברמן.

שנית, בעוד שהמחאה מדגישה את זכויות העובדים, הממסד מבכר את גירסת הטייקונים, כך שהטענות החריפות שהעלו נגד בינו ועד עובדי הבנק הבינלאומי וועד עובדי בנק אוצר החייל בנוגע לתנאי העסקתם אינן מהוות בעיה.

שלישית, בעוד שהתודעה החדשה משתדלת להתעניין גם בדרכי ההתעשרות ובמידת הגינותן, את הממסד זה פחות מטריד: רשות ההגבלים העסקיים, למשל, תיארה לאחרונה במסמך שהוגש לוועדת הכלכלה של הכנסת כיצד הציבור משלם כ-100 מיליון שקל עודפים לחברות הגז הביתי, בין השאר בזכות העובדה שהחברות הגדולות (ביניהן פזגז של בינו) "נמנעות מלהתחרות זו בזו".

בינו לא צריך להפוך ל"אויב העם", אבל ההתנהלות המתוארת של החברה שלו מעלה לא מעט תהיות, והיא בוודאי לא צריכה להיות הדוגמא של האוצר לאזרחות טובה.