לא אוהב - לא עושה

בגיל 27 ירדתי סופית מהבמה ופירקתי את הלהקה. והכול בגלל רני. רני ניגן אתי פעם, ואני הזמנתי אותו לאחת ההופעות. בסוף הערב הוא אמר: "תשמע, אתם מנגנים אחלה, השירים אחלה, הכול טוב, אבל יש משהו שמטריד אותי". "מה?" שאלתי אותו, "אתה", הוא ענה. "זה נראה כאילו אתה לא נהנה על הבמה, כאילו מישהו מכריח אותך לנגן, ורואים את זה". הבן זונה היה ישיר ובוטה, אבל בשורה התחתונה הוא צדק. וזה הרס אותי.

אפילו לא התווכחתי איתו, הוא אמר במשפט אחד את מה שלא העזתי להודות בפני עצמי. זה היה כל-כך נכון - כבר לא נהניתי להופיע, לעשות חזרות, לכתוב או להקליט. הבנתי שאין לי ברירה, אלא להגיד יפה שלום, לתלות את הגיטרה ולפרק את הלהקה.

כי זה העניין העצוב עם רוקנרול. כל אחד יכול לקחת גיטרה, ללמוד 3 אקורדים ולעלות על במה, אפילו לא צריך לדעת לנגן אותם טוב. יש להקות ששינו את פני המוזיקה בלי לדעת לנגן בכלל. התנאי היחידי, אבל הבלתי מתפשר, ברוקנרול, הוא שאתה חייב להביא את הנשמה שלך פנימה, זיוף של רבע אחוז בנשמה שלך - והכול צף ויוצא החוצה. הכלל הזה הוא אכזרי וקר, ואי-אפשר להימלט ממנו. רוקנרול זה עניין של תשוקה ואהבה. לא אוהב? רד מהבמה - או שתקבל עגבניות.

אבל כמו בכל דבר בחיים, כשמוותרים על דבר אחד, מרוויחים דבר אחר. ואני הרווחתי כלל חשוב: אם אני לא אוהב את זה - אני לא עושה את זה. אני לא מגדיר את עצמי כבחור עם הרבה כללים בחיים. בדרך-כלל אני משתדל לשמור על גמישות וראש פתוח, אבל הכלל הזה הפך להיות חוק ברזל. בכל פעם שאני פועל לפיו אני מצליח מקצועית וכלכלית, ובכל פעם כשאני מפר אותו אני נענש ומפסיד בכל תחום אפשרי.

הכלל הזה גרם לי לקחת החלטות קשות ביותר בחיי, אבל תמיד ההימור על האהבה השתלם. אחרי כמעט 10 שנים שבהן אהבתי מאוד להיות איש קריאייטיב, הבנתי שהרומן נגמר. אני פשוט לא אוהב את זה יותר.

קריאייטיב זה כמו רוקנרול, ברגע שנעלמת התשוקה - זה הזמן לתלות את הנעליים. אין דבר פתטי יותר מאיש קריאייטיב עייף שנוסע על אדי הבנזין של ההיסטוריה של עצמו. וגם כאן, לקחתי הימור על קריירה חדשה, זה הכריח אותי להמציא עבורי משהו חדש שיעשה לי טוב ומעניין. זה היה צעד מפחיד, אבל זה הציל את חיי.

נאיבי? להיפך. נאיבי לחשוב שניתן לנהל קריירה מחייבת ולוחצת במשהו שאתה לא אוהב בכל מאת האחוזים. לחיות חיים של רוקנרול זה להבין שכשאתה מוכן לעשות רק את מה שאתה אוהב, אתה חייב לשלם מחיר. היום, כיועץ, אני חייב לאהוב את לקוחותיי, אני מקריב אובייקטיביות, אני מזדהה יותר מדי, אבל אני פשוט לא יכול אחרת - וגם לא רוצה.

לפני כמה חודשים אחד מלקוחותיי האהובים אמר לי: "אתה יועץ, אתה לא אמור לקחת את זה ללב". "אולי אני לא אמור", עניתי לו, "אבל אני פשוט לא יכול - ואם אתה מחפש את היועץ המנותק רגשית והאובייקטיבי לחלוטין, כנראה שזה לא אני". אני אוהב להתחבר למה שאני עושה - אחרת אין טעם מבחינתי.

וזה לא אומר שלא צריך לבלוע צפרדעים ולעשות לפעמים דברים שלא אוהבים. ברור שצריך. גם כשאתה מאוד אוהב מישהי יש רגעים קשים מנשוא, גם כשאתה הורה, הילדים שלך מעמידים בפניך הרבה רגעים שבהם בא לך למות, וגם כשאתה בעבודה שאתה ממש אוהב יש רגעים שבא לך לזרוק מישהו מהחלון. אבל זה לא העניין, כי רק כשאתה באמת אוהב משהו או מישהו אתה יכול למצוא את הכוחות.

להקות רוקנרול אמיתיות, כמו סטרט-אפים רציניים, מוכנות לחיות בוואנים, להתקלח בשירותי שדה, לחיות על פיצות קרות, הכול בגלל שהתשוקה והאהבה נמצאות שם, וזה שווה הכול.

אז הנה, עברו כמעט 20 שנה מהיום שבו תליתי את הגיטרה. לפני כמה חודשים קניתי לי מחשב חדש שהייתה עליו במקרה תוכנת מוזיקה, ופתאום התחלתי לשחק עם התוכנה, ובמקרה יצאו לי כמה קטעים, ואז, ככה סתם, שלחתי אותם באינטרנט לחברים שלי מהלהקה של פעם, שכל אחד מהם נמצא בחור אחר בארה"ב.

פתאום הם הוסיפו את ההקלטות שלהם, ופתאום זה נהיה שירים, ופתאום גיליתי שאני שוב אוהב לנגן, ופתאום הבנתי שאני שוב אוהב רוקנרול. חזרתי.