מעולם לא הייתי כל-כך פופולרית

כתושבת שדרת רוטשילד חיי מתחלקים לשניים - לפני המחאה ואחריה. בניגוד לשכניי שמייחלים לפריצת מלחמה ולחלוקת צווי 8 לתושבים החדשים שהתמקמו מולם, בחרתי לנקוט גישה קצת שונה. זה לא שהפקעת יופיה של השדרה משמחת אותי, אבל לפעמים גם במצבים גרועים אפשר למצוא קצת נחמה, ובעיקר פרופורציות.

לדוגמה, אחד הימים השנואים על כל תושבי שדירת רוטשילד הוא "הלילה הלבן". בזמן שעשרות אלפי מבקרים מציפים את האזור וחוגגים להם מיני יום עצמאות, סופר כל אחד משכניי את השעות עד לסיומו של הלילה הכמעט בלתי אפשרי הזה, או לחלופין בוחר להתמקם במקום המרוחק ביותר מהאזור, שם אפשר להעביר את הלילה בנעימים ובעיקר בשקט. עכשיו, כשעבר כמעט חודש, כל יום הוא "לילה לבן" עבור תושבי השדרה, והאופציה הרגילה של יום בשנה נראית כל-כך שפויה והגיונית.

אחת מתופעות הלוואי הקשות של המחאה היא הרעש הבלתי ייאמן שמלווה את החיים כאן. צלילי דרבוקות ולהקות ג'ז ניסיוני הם דבר שבשגרה, כמעט פסקול שמלווה את החיים, ומסתיים - אם אותם מוזיקאים מסכימים לשתף פעולה עם החוק - בשעה 11 בלילה.

אשקר אם אומר שלא חולפות בראשי מחשבות אלימות ממש, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, כמו למשל: לרדת למטה, לקחת את המפוחית מידיו של הנגן ולהכות בה בראשו, אבל כאשר העירייה מסרבת לשתף פעולה ולפנות את המטרד, לא נותרת ברירה אלא להתרגל. אתמול מצאתי את עצמי מחכה בקוצר רוח לצלילי מעגל המתופפים, כבר קשה לי להירדם בלעדיהם.

בחודש האחרון חיי החברה שלי הם מהמשובחים. בכל יום מחכה לי הודעה בפייסבוק ממכר רחוק, שנזכר, אחרי שנים, במיקום הדירה שלי, מתעניין בשלומי, ובעיקר מספר לי בעליזות שהוא מגיע לאזור וישמח להיפגש לקפה.

השילוב של חודש אוגוסט הלוהט והלח עם המחאה גרם למזגן בדירה שלי להפוך לאטרקטיבי במיוחד. חבריי למקצוע, שנאלצים לבלות שעות במתחם האוהלים בניסיון לדלות סיפורים מרתקים, מוצאים מפלט במזגן הקריר בדירתי, ובני משפחה וחברים באים להתרענן לפני ההפגנות, ואחריהן.

עד כמה שאני מזדהה עם מחאת המפגינים, בחרתי לא להגיע להפגנה בשבת. מלבד העובדה שיש לי הרגשה שאני חלק יומיומי מהמחאה, אלה 3 השעות המקסימות ביותר בשבוע. סוף-סוף האזור מתרוקן מיושביו ובעיקר מקהל הסקרנים, התור בטיב טעם קצר יותר, ואפשר למלא מחדש ובנחת את המקרר לקראת שבוע חדש של מבקרים, לקחת את עיתוני השישי ולקרוא בשלווה במרפסת, שכבר חודש נמצאת בהסגר.

אם תושבי המאהלים היו יודעים שבסתר לבם תושבי השדרה היו מוכנים להתחלף בכל יום נתון, ולא רק בזמני מחאה, עם תושבי הרחובות הסמוכים - מונטיפיורי ונחמני, אולי הם היו מחפשים להם מקום אחר להתמקם בו, שקט ואטרקטיבי יותר.

בסופו של דבר, אני די חוששת מהיום שבו יפנו או יתפנו השכנים החדשים שלי. ייקח לי לא מעט זמן לחזור לשגרה ולהפסיק להתגעגע אליהם. אין ספק שהם יחסרו לי.