אוהל הדוט.קום

בני ישראל סבלו מרעב בכנען, ירדו למצרים, שגשגו והחלו להיתפס כאיום בעיני המלך פרעה, שהפך אותם לעבדים. שליח מגמגם של אלוהים, משה, ושורת אסונות שהלכו והסלימו שכנעו את פרעה לשלח אותם לדרכם. מצרים הפכה במסורת היהודית לסמל שיעבוד ויציאת מצרים לסיפור מכונן של יציאה מעבדות לחירות, ובסופה של דרך ארוכה, אטית, מייגעת, רצופת מכשולים ומבחנים - לעצמאות.

במסורת הקיברנטית, השחיתות, העוני והרודנות במצרים דחפו את המצרים עצמם לצאת נגד השלטון שלהם. הם עשו שימוש בכלים אינטרנטיים להפצת המסרים, תיאום פעולות המחאה ודיווח לחבריהם ולשאר העולם על הנעשה תוך עקיפת הצנזורה והתקשורת המגויסת.

הנשיא חוסני מובארק נלחם עד כדי ניתוק המדינה מהאינטרנט יומיים אחרי פרוץ המהומות. אבל שלטונו נפל, ובעת כתיבת שורות אלה הוא, שני בניו וכמה מבכירי ממשלו עומדים למשפט שמשודר בטלוויזיה בשידור חי.

אומת האינטרנט הישראלית ראתה את מהפכת הפייסבוק והטוויטר המצרית, ודמיונה ניצת. מחאות פייסבוק לא היו דבר חדש לישראלים, משימוש בדוגמניות רזות מדי בפרסומות ועד הקריאה להחזיר את החייל השבוי גלעד שליט. אולם אין דין מחאה שמתמצית באיסוף "לייקים", כדין מחאה שמוציאה המונים לרחובות ומפילה שלטון מושחת בן עשרות שנים.

מחאת הדיור הישראלית זכתה לתגית J14#, ה-14 ביולי, יום הקמת האוהל הראשון. "תכלס", האתר הרשמי של יוזמי המחאה, אימץ אותה גם הוא, וכתובתו היא J14.org.il. זו קריצה רבת משמעות לתגית Jan25#, ששימשה לעדכוני המהפכה, אשר פרצה במצרים ב-25 בינואר.

איפה זה פייסבוק?

כשההפגנות עוד בערו ברחובות מצרים, מלקולם גלדוול כתב ב"ניו-יורקר" כי "העובדה הכי פחות מעניינת בנוגע אליהן היא השאלה אם חלק מהמפגינים השתמשו או לא בנקודה זו או אחרת בכמה מכלי הניו-מדיה לתקשר זה עם זה. אנא מכם. אנשים הפגינו והפילו ממשלות לפני שפייסבוק הומצא. הם עשו זאת לפני שהגיע האינטרנט. כמעט לאיש במזרח גרמניה של שנות ה-80 לא היה טלפון".

טכנית, הממשק הראשון של מחאת הדיור עם הציבור היה האירוע של דפני ליף בפייסבוק. אבל השאלה אם זו מחאת פייסבוק היא השאלה הכי פחות מעניינת, ולא בגלל מה שגלדוול אומר.

"הרשת אינה הדבר הזה שמתחברים אליו אחרי עשר בלילה כדי לחסוך כסף, בחדר הצדדי. היא איתנו בכל אשר נלך", קובע פוסט של גדי שמשון, מוותיקי האינטרנט הישראלי. "במוצ"ש, כשההפגנה הפכה אלימה, ידענו מה קורה בזמן אמת, ואנשים יצאו לפעול בזמן אמת. המהפכה קורית ברחוב, והרשת היא כבר חלק מהרחוב. התפיסה שהרשת נפרדת מהחיים היא אחות לכל התפיסות המיושנות שקורסות מולנו, יחד עם הספינים והשיטות הישנות של הפרד ומשול".

"עיר האוהלים היא יצירה שיתופית. ההיווצרות של המיקרו-פוליטיקה במקום היא מוח כוורת", כתבו טל מסינג ויואב ליפשיץ בבלוג "ארץ האמורי". "מדובר בעצם בקוד פתוח שנכתב לנגד עינינו. כל נאום חדש בהייד פארק הוא שורת קוד נוספת. בעידן הפוסט דיגיטלי ההוויה עצמה היא דיגיטלית".

לדברי אלי לוין בבלוג "הציווי החדש", "מחאת האוהלים היא מם ברשת (Meme - יחידת מידע תרבותי שמתפשטת ברשת), רעיון מופשט שאף אחד מאיתנו לא יכול באמת להגדיר באופן מדויק ולהסביר על מה בדיוק אנחנו מוחים, ומה בדיוק אנחנו רוצים להשיג. כל אחד מאיתנו יכול רק להעניק לו את הפרשנות האישית שלו כאשר הוא לוקח חלק פעיל בשכפולו והפצתו של הרעיון".

"מאהל המחאה הוא הפייסבוק החדש, הוא המקום שאליו מגיעות כל המחאות כדי להישמע", אמר לי איתמר שאלתיאל, מפעיל "אקטיביזם הוא קוד פתוח" - פלטפורמה לדיון ולהצגת כלים לאקטיביזם מקוון ובלתי מקוון. לדבריו, "יש פה סינגולריות של מחאות - זה גדל בצורה כל כך מהירה ופסיכית, כך שאי-אפשר להקיף את זה, להבין את זה או לסיים את זה. יש לזה דינמיקה משלו".

מחאת הקטמארי דמאקי

ב-2004, אחרי שנה וחצי של עבודה והשקעה של פחות ממיליון דולר, יצא משחק הווידאו קטמארי דמאקי, פרי מוחו היפני ודמיונו הפסיכדלי של קייטה טקהאשי. השחקן במשחק מגלם נסיך שצריך לברוא ירח, כוכבים וקבוצות כוכבים שאביו, מלך כל הקוסמוס, הרס בטעות. הנסיך מגלגל כדור, קטמארי ("גוש" ביפנית), שמדביק אליו מה שנקרה בדרכו, מעפרונות וספסלים דרך חיות ועצים, וכלה במטוסים ובניינים, עד שגוש החי-צומח-דומם הזה מתייצב ומגיע למסה קריטית של כוכב.

מחאת הקטאמרי דמאקי התחילה באישה אחת שמחתה על דמי השכירות הגבוהים בתל-אביב. האוהל התגלגל והדביק אליו מוחים מכל מיני סוגים: סטודנטים, אנרכיסטים, תושבי פריפריה, ניו-אייג'יסטים, אמהות, חסידי עוזי משולם, עצמאים, חרדים, פעילי מפלגת זכויות הגבר, מתנחלים, נכים, מילואימניקים ורופאים, שמוחים על מחירי הנדל"ן, היעדר דיור בר-השגה, יוקר המחיה, משכורות לא מספיקות, תנאי עבודה לא ראויים, עלות גידול ילדים ועוד ועוד.

בזמן כתיבת שורות אלה מכינים יוזמי המחאה מסמך דרישות לממשלה, אולם הם כבר לא מייצגים את המחאה ההטרוגנית. יכול להיות שתוך זמן קצר ייאבדו האוהלים תאוצה ויתקפלו. ואולי המוחים יצליחו בכל זאת להביא את הקטמארי החברתי למסה קריטית ולתקן את מה שהדור של הוריהם הרס בלי כוונה.

"אם משחק פשוט כזה יכול להיות פופולרי, דיו לצאת במערב", אמר טקהאשי על יצירתו, "אולי העולם הוא לא מקום רע כל-כך, אחרי הכול".