הסמארטפון של דפני ליף

שני טורים התייחסו השבוע לטכנולוגיה של מהפכת האוהלים. אחד, מקומי - חנוך דאום במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות"; שני, גלובלי - תומס פרידמן ב"ניו-יורק טיימס".

ההשוואה בין השניים מעניינת: דאום, מקורבו של ראש הממשלה, התייחס אמנם לסמארטפון של דפני ליף במשפט-שניים, אבל העורכים מצאו לנכון להכתיר את הטור "מהפכת הסמארטפונים" כמייצג של הלעג של דאום נוכח סמל הסטטוס היוקרתי של מי שמתיימרת להביא לשינוי חברתי. פרידמן הביא את אותו רעיון, אבל מזווית אחרת לגמרי.

בטור מנומק, מפורט ובקיא להפליא בפרטים, פרידמן סבר כי יש צדק פואטי בשימוש של אנשי האוהלים בסמארטפונים. בעולם כולו, הוא כותב, מצוקת מעמד הביניים נובעת בעיקר מחוסר היכולת לעמוד בקצב של התעשייה.

על מנת לעבוד בעבודה ראויה, אתם צריכים להיות חכמים יותר, טכנולוגיים יותר ומהירים יותר. אנשי מעמד הביניים, הוא מסביר, מרגישים איך העתיד חומק להם בין האצבעות בעוד התאגידים הגדולים מרוויחים הון-עתק בזכות הטכנולוגיה.

כדוגמה הטובה ביותר לעניין, פרידמן מביא את אחת הסיסמאות הפחות מוכרות של מחאת האוהלים, אבל כזו שמבחינתו היא החשובה יותר: "נלחמים למען עתיד נגיש יותר".

לטור של פרידמן, אגב, קוראים "התיאוריה של הכול". מבחינתו, הסמארטפון של דפני ליף (ושל המפגינים בקהיר ובלוב) הוא תמצית הבעיה של מעמד הביניים - וגם הדרך לפתרונה.

בשורה התחתונה, גם דאום וגם פרידמן חתרו למסר הזה, רק שדאום חושב שזה שלילי - בעוד פרידמן סבור שזה חיובי.

אם תשאלו אותנו, עדיף המאמר המעמיק של פרידמן על ההתלהמות של דאום. אבל בינינו, מה הם מבינים, האמריקאים האלה.