הטעות של S&P

שבועיים וקצת לאחר הורדת הדירוג לארה"ב נראה שהביטוי "לירות בשליח" הומצא בשביל סוכנות S&P. כמות הבוז והנאצות שנשפכו על סוכנות הדירוג, די מרשימים אבל היא אינה רק ביטוי של זעם עיוור, יש לה מטרה מעשית ברורה - ניסיון להרתיע את מודי'ס ואת פיץ' מלצעוד בעקבותיה של S&P.

ההאצה בחקירה של זרועות הממשל האמריקאי נגד S&P, חקירה שייתכן שהחלה כאמצעי הרתעה, היא ביטוי בוטה במיוחד של הגישה הזו.

לביקורת נגד סוכנות הדירוג יש זוית נלעגת במיוחד והיא הטענה שמאחר ש-S&P פספסה את משבר הסאב-פריים, אין לקחת ברצינות את הורדת הדירוג של ארה"ב. הרי אפשר לטעון שדווקא אין לקחת ברצינות את מודי'ס ואת פיץ' שגם הן פספסו את הסאב-פריים ועדיין חושבות שלארה"ב מגיע דירוג AAA. ייתכן גם ש- S&P לומדת משגיאות העבר בעוד שתי האחרות ממשיכות לטמון את הראש בחול.

התרגיל של אובמה נהפך לבומרנג

לפני כמה שבועות, כאלמנט מרכזי בטקטיקת הלחץ של אובמה, איים ממשל ארה"ב, כמעט במפורש, כי אם הרפובליקנים לא יסכימו להעלאת תקרת החוב, ארה"ב תגיע לחדלות פרעון. אלא שעם עלות רבית בגובה כ-200 מיליארד דולר בשנה ותקבולי מסים בהיקף 2.2 טריליוני דולר, לממשל הייתה היכולת להמשיך לשלם אפילו אם תקרת החוב לא הייתה מוגבהת.

ארה"ב אמנם הייתה נאלצת לקצץ במקומות אחרים, מן הסתם בתקציב הביטחון או בתקציבים הסוציאליים המתנפחים, אולם בסופו של דבר זהו עניין של סדר עדיפויות. לכן משמעות האיום של אובמה היא שהוא רואה במחזיקי החוב את הקורבן הראשון לכל קיצוץ שהוא היה נאלץ לעשות.

ייתכן שהאיום של אובמה היה תרגיל של לחץ ללא כוונה אמיתית מאחוריו. אבל S&P כנראה לקחה אותו ברצינות. כמובן שהקיצוץ המגוחך בסך 25 מיליארד דולר, שנעשה כחלק מההסכם להעלאת תקרת החוב, הוסיף גם הוא לחוסר האמון הגובר של S&P ביכולתה של ארה"ב להשתלט על הגירעון שלה אבל מעניין לחשוב אם אובמה, במבט לאחור, אינו מתחרט על האיומים שפיזר.

אגב יש לשים לב לכך שעלות הרבית השנתית בסך 200 מיליארד דולר היא תוצאה של רבית מאוד נמוכה. כאשר בסופו של דבר הרבית תעלה, ארה"ב תהיה בבעיה אמיתית.

המשקיעים בזהב לוקחים את S&P ברצינות

למרות הבוז והזלזול שהיו מנת חלקה של S&P נראה שהשוק דווקא לקח את הורדת הדירוג ברצינות רבה. מאז -5 באוגוסט, ממשיכה מגמת העלייה במחיר הזהב ומדד יואי (HUI - מדד של 15 מניות כריית זהב לא מגודרות) עולה גם הוא. הסיבה לעלייה במחיר הזהב ברורה - השוק מריח אינפלציה.

אם באמת ארה"ב עלולה להתקל בקשיים להחזיר את החוב שלה, כי אז יש לצפות לאינפלציה מואצת שתוריד את ערך החוב של ארה"ב וכמובן תוריד את כוח הקנייה של המזומן ושל האג"ח הממשלתי האמריקאי. זהו הטריק הישן ביותר של ממשלות שמתקשות להחזיר את החוב שלהן וזה פתרון הרבה יותר מכובד מחדלות פרעון משפילה. במצב שבו ערך המזומן עתיד להישחק, יש טעם רב בהחזקת זהב. הזהב אמנם אינו משלם רבית אך הוא אינו ניתן להדפסה, הוא משמש כמטבע מזה אלפי שנים והוא משמש מגן אפקטיבי בפני הגחמות של המדינה - בעיקר אם הוא מוחזק כנכס פיזי ולא כתעודת סל.

לא הכול זהב

תופעה מעניינית ומנוגדת לעליית מחיר הזהב היא ירידת התשואות של ניירות האוצר האמריקאי. ההשקעה בנכסים דולריים נושאי רבית נמוכה מנוגדת לחלוטין לרעיון של השקעה בזהב והיא מראה שחלק גדול מציבור המשקיעים אינו מזהה את עליית מחירי הזהב כסימן לעליית אינפלציה שתשחוק את ערך הנכסים הללו.

אולם העובדה, שבניגוד לסוף 2008 כאשר הדולר עלה כתגובה אינסטינקטיבית למשבר, הפעם הדולר מתקשה לעלות אפילו מול היורו הבעייתי, מרמזת שייתכן שהמשקיעים נסחפים אל האוצר האמריקאי לא מאהבת הדולר אלא ממחסור באפיקי השקעה סבירים ונזילים מספיק.

ובכול זאת, איפה S&P טועה?

די להעיף מבט ברשימת הדירוגים של S&P כדי לזהות מוזרות אחת. כיצד זה ארה"ב, הלווה הגדולה בתבל, עם גירעון ממשלתי עצום וגירעון סחר שובר שיאים, מדורגת בשתי דרגות מעל המממנת העיקרית שלה - סין, שהיא יצרנית ויצואנית ענק? סיכון פוליטי גבוה יותר בסין הוא אולי התשובה המתבקשת, אבל סיכון פוליטי אינו הסיבה שמלכתחילה גרמה להורדת הדירוג של ארה"ב?

נקווה שלא יתברר שהטעות של S&P לא הייתה בכך שהיא הורידה את הדירוג של ארה"ב אלא בכך שהיא הורידה אותו רק בדרגה אחת.

גלעד אלפר הוא אנליסט באקסלנס