טיול הספורט הגדול שלי: יריית פתיחה

טור דה זורנזון: ככה זה יעבוד

רגע לפני שמתחילים, הערה קטנה מהמערכת: אנחנו חוששים אמנם שעדיין לא מדובר בשיא עולם, אבל בכל זאת, הפוטנציאל של מישהו שמחליט לעשות את טיול-אחרי-צבא שלו בגיל מאוחר יחסית בקפיצות מאצטדיון לאצטדיון, בין מסלול מרוצי מכוניות בקנטאקי לתחרות גולף על אי נידח בג'ורג'יה - נראה לנו משהו ששווה לעקוב אחריו. אנחנו נדאג ללוות את אבי זורנזון שבוע אחרי שבוע כאן ב"גלובספורט", כדי לבדוק אם הוא עומד במילה שלו: 17 אירועי ספורט שונים (לפחות) ב-75 ימים.

***

1. קצת לפני שנסעתי קראתי את "מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה" של ג'ון סטיינבק. הייתי אמור לקרוא את הספר בטיול, חברה נתנה לי אותו במיוחד בשביל זה, אבל היא נתנה לי אותו שבועיים מוקדם מדי ולא יכולתי להתאפק. בגיל 58 סטיינבק, שקיבל פרס פוליצר על "ענבי זעם" המונומנטלי מ-1939, יוצא מלונג איילנד, ניו יורק, עם פודל אריסטוקרט בעל שלפוחית בעייתית (צ'רלי) ומיטלטל חודשים בדרכים (בטנדר שקרון מגורים מחובר אליו) כדי להכיר מחדש את ארצו. סטיינבק מתיימר לנסח את אמריקה החדשה, המודרנית, ולמרות חרדה מובנת מהכללות מצליח לשרטט את פני הארץ שהוא מכנה "מפלצתית" לא רק נכון לאותו זמן (1960), אלא במידה רבה גם נכון להיום.

לי אין היומרה של סטיינבק, וטוב שכך כי זה היה עלול להיות מביך, אבל ההחלטה שלי לנסוע לסוג של מסע באמריקה באה פחות או יותר מאותו מקום: הצורך, ממש צורך, לחוות את הארץ שתמיד עניינה אותי כל כך בלי תיווך, מהכי קרוב שזר יכול להגיע, על הבשר והנפש. מכיוון שמבחינתי ספורט תמיד היה הדרך הכי טובה ומאירת עיניים לחוות דברים (עד גיל 16 הבשר היה דומיננטי, מאז הוא נחלש בגלל סיגריות ומזיקים אחרים וההגמוניה עברה לנפש), ומכיוון שבשנים האחרונות אני נסחף מרצון יותר ויותר לכיוון ספורט אמריקאי, היה לי ברור שהעוגנים של הטיול יהיו משחקים ואירועי ספורט שונים ואולי (תלוי במה שיקרה בדרכים) גם משונים. אני מבטיח לשתף בכל מה שאגלה.

2. ניו יורק, וזו כמובן לא תגלית גדולה, היא לא בדיוק המקום לחוות את אמריקה אבל היא נבחרה כנקודת ההתחלה בגלל אינסוף היתרונות האחרים שלה שאחד הבולטים בהם, במיוחד בתחילת ספטמבר, הוא היו.אס.אופן; או יותר נכון לומר: הסיכוי לראות את רוג'ר פדרר בהופעה חיה בפעם הראשונה. האובססיה שלי עם פדרר דורשת הסבר קצר: בין הגילים 12-16, כששיחקתי טניס רציני, היה לי בראש רעיון מאוד ברור על איך טניס צריך להיראות. כשראיתי את פדרר בפעם הראשונה בטלוויזיה, זה היה בסוף 2003, הרגשתי שאיכשהו הוא לקח את הרעיון שלי והפך אותו למציאות אידאית. מאז נהייתי פדררופיל אדוק ועכשיו, ב-13:03 ביום שבת בתא C 145 בקומה השלישית של אצטדיון ארתור אש העצום בגודלו, החריף בריחותיו והמשווק לעילא, כשפדרר עולה למגרש למשחק נגד מרין צ'יליץ' הקרואטי בסיבוב השלישי, הפדררופיל הזה לא יכול להיות יותר שמח.

המשפחה הכל-אמריקאית שחולקת איתי את תא C 145 - אבא ואמא שחצו מזמן את גבול ה-50, בן בת זוג בלונדינית (שזופה ברמה שנראית מלאכותית) בשנות ה-20 המאוחרות, ובת בלונדינית בשנות ה-20 המוקדמות שמרוחה בכמות אדירה של קרם הגנה ועסוקה חלק ניכר מהזמן בלסמס במהירות שלא ידעתי שהיא אפשרית - הרבה פחות מתרגשת ממני, אבל דווקא התגובה של הבת הצעירה לפדרר ממחישה את היחס אליו כאן בניו יורק: כל פעם שפדרר חובט כדור טוב, ובמערכה הראשונה הוא חובט כמעט רק כדורים טובים פלוס, יוצא לה מהפה באופן לגמרי אינסטינקטיבי "אההה" קטן שאפשר להגדיר אותו רק כחצי גניחה חצי אנחת השתאות.

ההשתאות שלי, יותר מהכל, היא מהמוזיקליות של פדרר; או ליתר דיוק מהמקצבים שלו. בניגוד לנובאק דיוקוביץ' (שאותו ראיתי יומיים קודם מהצד השני של האצטדיון במשחק ערב בסיבוב השני) או לצ'יליץ', שחובטים בתבניות קצביות די קבועות, פדרר לא מפסיק לשחק עם המקצב בתוך נקודות: שתי חבטות שטוחות ואז חבטה פרבולית; שלושה סלייסים איטיים ואז בקהנד (שהטלוויזיה בלי שום ספק עושה לו עוול) ששורק ממהירות; סרב ב-210 קמ"ש ואז סרב (ראשון) ב-140 כדי להשיג את הזווית שהוא רוצה. זה לא חדש, ברור, אפשר לראות את זה גם בטלוויזיה, אבל רק בהופעה חיה אני מגיע למסקנה שהטניס של פדרר הוא למעשה ג'אז; שפדרר הוא כמו, במילים של ג'ק קרואק האלמותי, "טנוריסט שנושם נשימה עמוקה, ומנגן קטע בסקסופון שלו, עד שהוא נותר בלי נשימה, וכשזה קורה, המשפט שלו, המבע שלו מגיע לסיומו".

 רוג'ר פדרר, טניס / צלם: רויטרס

3. כרגע, ב-14:30, כשהשמש עומדת בלב השמיים ומרתיחה את ארתור אש הבטוני (פדרר מניח מגבת מתחת לכסא שלו כדי לא לדרוך על המשטח בהפסקות בין המשחקונים), פדרר מגיע לסוף המבע הראשון שלו: כמו שבדרך כלל קורה לו בשנתיים האחרונות, הוא מתחיל לשקוע אחרי הניצחון במערכה הראשונה - האיש כבר לא ילד, מה לעשות - וצ'יליץ' (בן 22) מנצל את זה כדי להשיג שתי נקודות מערכה ב-4-5. יותר מ-20 אלף אוהדים (יומיים אחר כך, בשמינית הגמר, 15 אלף אוהדים יישארו לראות את פדרר במשחק שיתחיל רק ב-23:50), שלא מרשימים במיוחד את האמא הכל-אמריקאית בתא C 145 (מתברר שהיא אוהדת טניס מושבעת שהיתה פעם, היא מספרת לבן שלה, באליפות אוסטרליה ושם הקהל "הרבה יותר רועש"), מנסים להרים את פדרר אבל נזכרים קצת מאוחר מדי וצ'יליץ' שובר ומשווה את המשחק.

עד שפדרר באמת חוזר למשחק עוברות כמעט 50 דקות סופר-ארוכות שבהן אני מתחיל לחשוש שמשהו בקארמה שלי כנראה באמת דפוק מהיסוד (כמו שאני מניח שכל אחד חושב לפעמים ברגעים לא קלים) אם ההופעה הראשונה, ומאוד יכול להיות גם היחידה, שאני רואה (לא דרך מסך) של מי שבשבילי, מטעמים אמוציונליים ואינטלקטואלים, הוא התגלמות האור והיופי בעולם, סוג של תקווה מכשפת, מעצם קיומו, להוויה טובה יותר, טהורה יותר, עומדת להיגמר באכזבה כל כך גדולה. אבל ב-4-4 פדרר סופסוף שובר, בעיקר בזכות טעויות בלתי מחויבות של צ'יליץ' העייף, ואחרי שהוא סוגר את המערכה השלישית המשפחה קמה ולא חוזרת: כנראה שהקארמה בכל זאת בסדר.

לבד בתא C 145 אני יכול עכשיו להתרווח, להניח רגליים על המעקה, ללגום בירה קרה בדיוק בטמפרטורה הנכונה, ולראות בניחותא את הטנוריסט נושם (שוב) נשימה עמוקה - ומתחיל לנגן.