חתרן בלתי נלאה

תמיד התייחסתי בלגלוג מסוים לכל אותם טינאייג'רים פוחזים שהתהדרו בחולצה של צ'ה גווארה, משל הם מהפכנים אמיתיים עם אידיאולוגיה סדורה. ואז נתקלתי בביוגרפיה על המהפכן הארגנטינאי-קובני, מאת ג'ון לי אנדרסון שתורגמה לאחרונה לעברית, ומה מתגלה? כי צ'ה בצעירותו, שאז נקרא ארנסטו גווארה, מצטייר כמרדן ופרובוקטיבי אבל ללא אידיאולוגיה סדורה. בקיצור, מסוג הצעירים שיסתובבו עם חולצה של צ'ה גווארה. נו טוב, אולי גם כמה מאותם טינאייג'רים אלו נמצא יום אחד מקדמים מהפכות באמריקה ואפריקה.

המרדנות והפרובוקציות היו תמיד אצל ארנסטו גווארה. כך למשל, באחת השהיות שלו בחו"ל, לאחר שכבר סיים את לימודי הרפואה, אביו נתן לו חליפה נאה. אבל לצ'ה חסרו מזומנים. אז הוא מכר את החליפה ודיווח לאביו. אביו כעס אבל מיהר לשלוח סט של חליפות ועניבות. הרי כיצד ייתכן שד"ר גווארה הצעיר לא יתלבש בהתאם למעמדו? אבל מעמד כמובן לא שיחק תפקיד אצל צ'ה ומצד שני עדיין חסרו לו מזומנים. לא הייתי רוצה להיות בבית משפחת גווארה בארגנטינה כשהאב קיבל את המכתב הבא מצ'ה. הבן היקר כתב בחזרה לאביו: "ביגוד מארגנטינה לא שווה כאן הרבה. בשביל כל המשלוח קיבלתי רק 100 דולר".

גווארה הבן לא נותר כזה, מרדן ללא השקפת עולם סדורה. ביוגרפיה היא לרוב לא רק סיפור על אדם אלא גם על תופעות ותקופות. דרך המסעות שעיצבו את השקפתו הסוציאליסטית והאנטי אמריקנית של גווארה, אנו נחשפים למה שהביא אותו לכך, והיה עשוי גם לנו לגרום לחוש דברים דומים - הניצול האכזרי של ילידים אינדיאנים בידי תאגידים אמריקנים ודרכם הדורסנית של האחרונים לשימור המונופולים שלהם, כולל דרך ייזום, בסיוע הממשל בוושינגטון, של הפיכות צבאיות במדינות שונות ביבשת. זהו בלי ספק ספר שמנער היטב את החשיבה הפרו-אמריקנית ומעלה תהיות אם תמיד ארה"ב הייתה הצד הצודק במאבקיה השונים ברחבי העולם.

המראות הללו, יחד עם אופיו של צ'ה, חובב הסכנות וההרפתקאות, חיברו אותו לתנועת ה-26 ביולי בהנהגת פידל קסטרו להפלת השלטון בקובה. בתנועת המרי התנהל מאבק אידיאולוגי פנימי בין גישה אנטי קומוניסטית ושאיפה להקמת דמוקרטיה ליברלית, עמדה בה צידד בתחילה קסטרו, לבין ההשקפה המרקסיסטית, בה החזיקו צ'ה וראול קסטרו. לצ'ה יש הרבה מניות בקו שנבחר לבסוף ותקף בשלטון שהוקם בקובה.

מה הפך את גווארה לייחודי וכה משפיע על ההיסטוריה? ראשית, עצם העובדה שהוא היה מהמעטים שניצלו משדרת ההנהגה של התנועה שנחתה בחוף קובה כדי לפתוח במלחמת גרילה נגד שלטונו של בטיסטה. אבל לא רק. הוא היה אמיץ עד פזיז, קשוח עד אינקוויזיצטור, כזה שמתנדב לחסל מרגלים ובוגדים, ובהמשך ניהל את משפטי הראווה לאחר תפיסת השלטון, ניגוד בולט לערכים המוסריים הגבוהים של פידל (שנטה לסלוח על עבירות משמעת ונהג לשחרר חיילים שתפס בשבי בזמן שאנשיו שנתפסו בשבי לרוב הוצאו להורג), תובעני אבל מעצמו תמיד יותר. סגפן אמיתי. קחו את כל אלה ודמיינו מה הייתה תגובתו כשיום אחד סגנו במשרד התעשייה הצטייד ביגואר ספוטיבית נוצצת.

אולי מה שייחד את צ'ה יותר מהכל היה שבין רוב בני האדם, ואף המהפכנים, הוא לא "התמסד", התפשר, או התמקד בהנאה ממנעמי השלטון. הוא גם לא חשש לצאת כנגד הקומוניסטים, אלו שבברית המועצות, כאשר התפכח מהם.

פירומן מרקסיסטי שכמותו, הוא ניסה להצית אש בכל מקום בדרום אמריקה וגם במקומות אחרים. כשבזמן משבר הטילים בקובה הוא תמך בירי טילים על ארה"ב, בדרך למלחמת עולם שלישית, וכאשר הצהיר "הבה נעשה עוד וייטנאם, שתיים, שלוש, הרבה וייטנאם", גם החברים במוסקבה הבינו שצ'ה הוא בעיה שצריך להיפטר ממנה. תם ירח הדבש המהפכני, כמו שהגדיר זאת ז'אן פול סארטר. עימו גם תם במהרה סיפור חייו של צ'ה.

צ'ה, מאת ג'ון לי אנדרסון, הוצאת מעריב, 719 עמ'.