להעלות את אחוז החסימה

מובילי המחאה החברתית ותומכיה דורשים לא אחת את שינוי שיטת הממשל. כשמדברים על הצורך בשינוי השיטה מתייחסים בדרך-כלל לכמה היבטים: שיפור המשילות, שיפור השיקוף היחסי ההוגן של המגזרים החברתיים השונים, ומעבר משיטה רעיונית קפיטליסטית לגישה יותר סוציאליסטית. היבט אחרון זה נוגע למעשה לשיטה החברתית בכללותה ולא רק לשיטת הממשל.

עקרונית, השיטה הקפיטליסטית היא לא רק השיטה היעילה ביותר להשאת הרווחה החברתית הכוללת, כפי שההיסטוריה מוכיחה - למרות הקשיים והתקלות הטמונים בה - אלא גם השיטה הצודקת ביותר. צדק חברתי איננו נעשה על-ידי כך שנוטלים באופן כפוי רכוש ממי שהשקיע את מיטב שנותיו, כישרונותיו ומאמציו בעבודה, ומעבירים אותו לאחרים. "צדק חברתי" הוא מושג מורכב יותר מאשר נטילת רכושו של האחד והעברתו לאחר.

השוויון הנכון הוא שוויון הזדמנויות, ולא שוויון בתוצאות. הגשמת אוטונומיה אישית נעשית כאשר קיימת זיקה בין הכישורים האישיים והמאמצים לבין התוצאות הנובעות מהפעלתם של אלה. קיימת הצדקה יפה לנטילת קניין מבעלי אמצעים על מנת לסייע לשכבות החלשות ממש, כגון, קשישים במצב כלכלי קשה ובעלי מוגבלויות. אולם אין היבט צודק בנטילה כפויה של פירות עבודתו של האחד לטובת מי שאינו במצב של נזקקות אמיתית.

שיטת הפריימריז פשטה את הרגל

את הפערים יש לצמצם באמצעות סיוע לבני אדם לקבל הזדמנות "לעלות קומה", אך לא באמצעות הורדתו וגימודו של האחר. אכן, קיימת בעיה הטעונה טיפול בכך שמנהלים שכירים בחברות ציבוריות משתכרים שכר-עתק, כשהמנהלים אינם נושאים בסיכון אישי ממשי, ויש להגביר גם את התחרותיות במשק. אך אין מקום לשינוי השיטה החברתית הבסיסית.

סופו של מעבר משיטה קפיטליסטית לסוציאליסטית הוא, שייתכן כי יהיה שוויון כלכלי, אך הכול יעמדו על מדרגה שווה מאוד נמוכה. ניתן להטיל על אדם מס בשיעור של 90% על הכנסותיו, אך לא ניתן לחייב אותו לעבוד מעבר למינימום הדרוש לו, או לחייב אותו ליזום ולהשקיע באופן המועיל גם לכלל החברה. את התיקונים יש לבצע בתוך המודל החברתי הקיים, ולא מחוצה לו.

בכל הנוגע לשיקוף היחסי הנכון של המגזרים השונים בתוך המבנה הדמוקרטי, נכונה, לדעתי, הטענה כי שיטת הבחירות הנוכחית מובילה לכך שלאור הצרכים הקואליציוניים, מגזרים מסוימים זוכים למשקל פוליטי העולה על משקלם היחסי בכלל האוכלוסייה. את המצב הזה יש לתקן, בעיקר באמצעות העלאה דרמטית של אחוז החסימה. הייתי מעלה אותו לרמה של 7%.

בנוסף, ראוי לקבוע בחוק תקרה של מספר מצומצם של שרים וסגני-שרים. הדבר ימנע את הפגיעה החריפה בביקורת הפרלמנטרית הנאותה על מדיניות הממשלה. ביקורת זו אינה אפקטיבית כאשר מספר גדול של חברי-כנסת נושא בתפקידים ממשלתיים.

קושי נוסף בשיטה הפוליטית הקיימת טמון בפריימריז המפלגתיים. זו שיטה שפשטה את הרגל. מעבר לתופעות פסולות שונות הגלויות לעיני כול, הדבר מוביל לכך שנוצרות מחויבויות סקטוריאליות של חברי-כנסת, כלפי פלח המתפקדים התומך בהם. השיטה הדמוקרטית איננה מחייבת בהכרח בחירה של מועמדים לכנסת, בתוך המפלגה, באמצעות פריימריז, על-ידי מתפקדים. זו רק אחת האופציות, ונוהגות בעולם אופציות מגוונות בנדון. חסרונותיה של שיטת הפריימריז הנוכחית עולים על יתרונותיה.

באשר לסוגיית המשילות: יש לזכור, תחילה, כי משילות היא רק אמצעי, ולא מטרה. אם מדיניות מסוימת היא גרועה, דווקא עדיף שהמשילות תהיה פחות אפקטיבית. מכל מקום, סוגיה זו נגזרת במידה רבה מהסוגיה בדבר אחוז החסימה. ככל שהתלות במפלגות קטנות תפחת, כך תתחזק יכולת המשילות. גם בתנאים כיום, הפלת ממשלה היא סבוכה, בהינתן העובדה שיש צורך לזכות ברוב של חברי-הכנסת למועמד חלופי (שיטת אי-האמון הקונסטרוקטיבי).

בעיית המשילות קיימת כיום בהקשר חשוב נוסף, והוא לחץ ההמונים, אשר קל הרבה יותר להפעילו נגד הממשלה, באמצעות הרשתות החברתיות. התוצאה היא, שמדיניות עלולה להיות מוכתבת על-ידי גורמים אשר לא נבחרו על-ידי גורם כלשהו, אלא השכילו להכתיר עצמם כמנהיגים באמצעות הפעלה מתוחכמת של התקשורת.

דווקא מה שנראה לכאורה כהגשמת האידיאל הדמוקרטי ההיולי (שלטון ההמונים) טומן בחובו סכנות גדולות. מחאה המונית על עוולות היא שעתה היפה של הדמוקרטיה, והיא ראויה לעידוד. אולם ניסיון לשער את הרצון הקונקרטי של העם, ולפעול בהתאם לדרישות תועלתניות של מי שמציג עצמו כהנהגה ה"אותנטית" של ההמונים, כאשר הנהגה זו אינה נושאת באחריות לתוצאות המדיניות שתינקט, עלול לשבש את רצונו האמיתי של העם ולפגוע במשילות הראויה.

למחאה חברתית פנים רבות ורצונות נוגדים, ועל הממשלה לאזן כהבנתה בין כל השיקולים ולקבוע סדרי עדיפויות. הגשמת רצונותיו של מי שחש עצמו מקופח במגזר אחד נוגדת לעתים קרובות הגשמת רצונות של מגזר אחר. יש לשמוע את הציבור, אך אין לנהל משא-ומתן מול "הנהגה" כזו או אחרת.

הכותב הוא פרופ' למשפטים מאוניברסיטת ת"א