דמארה לנד, נמיביה, 120 קילומטרים מכביש האספלט הקרוב ביותר. המפגש הראשון עם שבט ההימבה מתרחש מוקדם מן הצפוי. אני עוצר את היונדאי הקטנה השכורה אל מול מחסום וטרינרי בשעת בוקר מוקדמת. המפקח מגניב חצי הצצה ופותח את השער. אישה שלה הבטחתי אתמול טרמפ אמורה לחכות לי כאן, ואני שואל אותו אם היא כבר הגיעה. "היא דמארה או הימבה?" הוא שואל לזהות השבטית של הטרמפיסטית. דמארה, אני עונה, והוא נעלם מאחורי השיחים. בסתר לבי אני מקווה שהוא לא ימצא אותה, לנוכח מצבו הרעוע של כלי הרכב: את הצמיג הרזרבי היחיד איבדתי אתמול בדרך העפר הנוראית, וכל משקל עודף יגביר את הסיכוי לפנצ'ר נוסף באמצע שומקום, באזור בלי קליטה.
פתאום הן מגיחות, אדומות וגבוהות, מתקרבות למכונית. כבר בשנייה הראשונה אי-אפשר להתבלבל: הימבה! בלי להספיק להרהר בסיטואציה, הן מניחות על הארץ את הצרורות שלהן, פונות אליי ומבקשות להצטרף לנסיעה ל-Opuwo, עיירה קטנה המשמשת כבירת בני שבט ההימבה. אני מנסה להסדיר נשימה ולהיראות קר רוח. "איך אקח את שלושתכן עם כל המטען באוטו הקטן שלי?", אני שואל, אך לא מאמין לעצמי. ברור שאני לוקח אותן ולא משנה איך.
המראה של הבנות מהפנט ורב משמעות. גופן מרוח תמידית בתערובת של שומן פרות ואדמת אוכרה אדומה, עם עשבי בשמים שמנטרלים את הריח. המשחה צובעת את גופן בצבע חום אדמדם המגן מפני השמש ומעקיצות חרקים (כמו גם מפני נגיעות תיירים - כל המתקרב מיד מוכתם, וכביסה לא תעזור כאן). שיערן אסוף קבוצות המגולגלות באותה תערובת חומרים אדומה שהתקשתה; בקצה הצמות נשאר מעין פונפון בצבע טבעי, עם תחושת מגע של צמר פלדה. צמות הנופלות קדימה על המצח מאפיינות ילדות, ואילו צמות הנופלות אחורה על העורף שייכות לנשים בשלות.
על צווארן שרשראות רבות מעור ומגומי וכן חישוק עבה, שמסמל שטרם ילדו ילדים. מעל לחזה עיטור העשוי חרוזי ברזל ונחושת מייצור עצמי המושחלים שורות שורות, ובין שדיהן החשופים קונכייה טבעית גדולה. שקיק עור קשור בחוט ותלוי על החזה הוא הארנק שלהן, ואילו חגורת עור וברזל מקושטת על המותניים מעידה על מצבה המשפחתי של הגברת ועל מספר ילדיה. האיברים המוצנעים מכוסים בפיסות בד ועור עיזים גולמי גלי. עשרות צמידי גומי על הידיים וצמידי מתכת הדוקים מדי על הקרסוליים, שלא אחת פוצעים את העור ונועדו להגן מהכשות נחש. יחפות לגמרי או יחפות למעשה, עם סוליית עור בלוייה ב עובי מילימטר.
אנחנו יוצאים לדרך. השמשה האחורית מוסתרת כולה בציוד. על רצפת המכונית נערמים עוד ועוד תיקים, ואת השטח הפנוי שנותר על ברכי הבנות תופסים שני ג'ריקנים ריקים בנפח 25 ליטרים. לפנינו דרך של 400 קילומטרים הרריים, כביש העפר מתפתל בין ואדיות שבהם עדיין שאריות מי גשמים. מדי פעם אנחנו נדרשים לצאת מהמכונית הקטנה ולסלק מהנתיב אבנים חדות, או לבחון את אפשרויות המעבר.
שקט ברכב. כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש, האם הן מדברות אנגלית, מה הקשר ביניהן, והאם הן לא נבוכות להסתובב עירומות ממותניים ומעלה כל-כך רחוק מסביבתן הטבעית. "אתן אחיות?", אני מעז לשאול, והן מאשרות. באנגלית רצוצה הן מציגות עצמן - מריה בת 18, דולינה בת 17 ובוניטה בת 16 - שמות מערביים שאימצו לעצמן למקרים כגון אלה. הן לא שואלות שאלות, לא נראות משועשעות במיוחד, מקבלות בהשלמה את הנסיעה האיטית בהילוך שני בעוד ג'יפים חדישים עוקפים אותנו במהירות פעמיים-שלוש בשעה, ובכל פעם מטביעים אותנו בענן אבק.
אני מביט קדימה ונחרד: נחל של ממש חוצה את הדרך, ונראה עמוק ורחב מאחרים שעברנו בקושי מוקדם יותר. להסתובב ולחזור מאתיים קילומטרים? אני מכבה את המנוע ויוצא לבחון את המצב מקרוב. הבנות נשארות במכונית וצופות בי משליך אבנים לנקודות שונות בנחל בניסיון לאמוד את עומקו. מריה יוצאת מהמכונית, ובלי לומר מילה פוסעת יחפה לתוך הנחל, צועדת לאורכו ולרוחבו, מראה לי על רגליה את גובה המים ומסמנת שעלינו לעבור דווקא באזור העמוק, כי ברדוד יש בוץ. אני מתניע וצולח את הנחל.
אולי אפשר לישון אצלכן?
הנוף בשלב הזה הוא הרים שוממים מכוסים פלומה צהבהבה של עשב יבש צפוף. בצד הדרך תמרור המזהיר מפני פילים. בין המרחבים הריקים והאין-סופיים, נגלה לעינינו סוף-סוף עץ גדול - הזדמנות לעצור להפסקה בצל. בוניטה, בקפיצת פזצט"א, משתטחת עם בטנה החשופה על הקרקע ומותחת איבריה תוך התפלשות בעפר, מתעלמת מהאבנים ומהעשבים.
הן לעולם לא מתרחצות, אך מדי בוקר מקפידות על משיחת הגוף בתערובת טרייה שאת חומרי הגלם שלה הן נושאות עמן בשני מכלי אחסון. המכלים עשויים קרן של שור, מכסיהם - עור גולמי. באחד שומן ובשני אדמת אוכרה; ערבובם לכדי עיסה סמיכה מתבצע רק בסמוך למשיחה.
הן אינן נושאות עמן מזון או שתייה, ואני מכבד אותן בשלל חטיפים וממתקים. הן אוכלות הכול בלי לשאול שאלות. קל להבחין שחסרות להן ארבע השיניים התחתונות האמצעיות; אני מצביע על הלסת ושואל כיצד. בוניטה מדגימה: לוקחת מקל ומרימה אבן, מקרבת את המקל לשורש השן, מדמה מכות נמרצות, ומדגישה בשפת גוף ובקולות עד כמה התהליך כואב. כל ילד וילדה, בהגיעם לגיל 11, עוברים את זה - זהו סימן ההיכר של ההימבה. שבט אחר קוטע מפרק מאחת האצבעות, שבט נוסף חורט שתי צלקות על הלחיים. לשאלה מדוע בני השבט מטילים בעצמם מום, ודווקא מום כזה, משיבות הטרמפיסטיות במשיכת כתפיים - "זו המסורת". אחד ההסברים לעקירת שיני ההימבה הוא רצונם להידמות לפרות הנערצות עליהם, מקור החיים של בני השבט ורכושם היחיד עלי אדמות.
אנחנו ממשיכים צפונה לכיוון Opuwo, שמשמעות שמה "הסוף". אני שואל את הבנות אם יש אפשרות שאתארח בכפר שלהן. תשובתן חיובית, אך ספק מנקר בי אם הן הבינו בכלל את השאלה. היכן הכפר נמצא בדיוק, אני שואל, ובוניטה מפתיעה בתיאור מדויק. היא מבינה היטב. הכפר מרוחק רק 15 קילומטרים מ-Opuwo, בירת חבל קוננה (קאוקולנד), החבל הצפון מערבי של נמיביה.
אזור זה, הגובל באנגולה ובאוקיינוס האטלנטי, הוא חבל ארץ מדברי ומבודד, ולמרבה האירוניה דווקא תנאי החיים הקיצוניים בו סייעו לבני שבט ההימבה לשמר את אורחות חייהם המסורתיות ומנהגיהם. האירופים והדרום אפריקאים לא התעניינו באזור הצחיח וההררי, והניחו לבני שבט ההימבה לנפשם. השבט מונה כיום כעשרים אלף איש בלבד המתגוררים בנמיביה, וכמה אלפים נוספים מעבר לגבול עם אנגולה.
אחר הצהריים אנחנו מגיעים לבסוף למחוז חפצנו. אנשים מכל המינים והצבעים מסדרים את ענייניהם במרכז המסחרי הקטן של העיירה המאובקת בת 12 אלף התושבים. נשות שבט הררו בכובעיהן המחודדים, המדמים קרני פרה; פליטים אנגולים ממלחמת האזרחים דוברי פורטוגזית; בני אובאמבו, שהם כמחצית מאוכלוסיית נמיביה, שסבלו במיוחד מנחת זרועו של משטר האפרטהייד ששלט בה עד 1990; בני דמארה המדברים בנקישות לשון; וכמובן - אנשי ההימבה, שרובם מתגוררים בכפרים שמסביב.
אני מציע לבנות להיכנס לחנות המכולת ולקנות מצרכים - מתנה למארחיי - לפני שנמשיך לכפר. הן מהנהנות, ואל מול המבטים המשתאים הננעצים בנו הן יוצאות מהמכונית ומלוות אותי פנימה. הסופרמרקט מפתיע - ממוזג, רחב ידיים ומודרני, מדפיו מסודרים ומצוידים היטב. כמה תיירים אינם מתאפקים ושולפים מצלמות לנוכח שלוש הבנות המתהלכות בטבעיות בין המדפים. אנו מעמיסים 25 קילוגרמים קמח תירס, 12.5 קילוגרמים סוכר, שני בקבוקי שמן, קילוגרם אורז, תבנית ביצים, שימורי שעועית, פסטה, כיכרות לחם וממתקים. בשלב מסוים מריה עוצרת אותי, "Stop, no more", ורוכשת בכך את אמוני.
דרך עפר מתפתלת ביציאה מהעיר לכיוון צפון מערב, אל הכפר. כשגגות הקש מתחילים לבצבץ מרחוק עולה במכונית מפלס ההתרגשות. בכניסה לכפר רצות לעברנו דמויות באקסטזה, והטרמפיסטיות פוצחות בצרחות וביללות. עוד לפני שהיונדאי הקטנה והעמוסה לעייפה עומדת להשלים את הבלתי יאומן ונעצרת במקומה הן כבר מתחבקות, דרך החלונות, עם מקבלי הפנים. ושבו בנות לגבולן.
האש הקדושה במרכז הכפר
הכפר בנוי מתחמים-מתחמים, מעין חצרות מגודרות שנועדו להגן על חיות המשק מפני טורפים. לכל משפחה יש חצר משלה, ובתוך החצר הזאת, ששטחה אולי שניים-שלושה דונמים, ניצבות שלוש או ארבע בקתות עגולות - השלד בנוי ענפי עץ, הקירות הם תערובת של בוץ ושל גללי בקר, הגג החרוטי עשוי קש. עוד בחצר מכלאה לכמה פרות חולבות, מבנה דמוי פרגולה שבו ישנים אלה שלא זכו לבקתה, והרבה חיות משק שמסתובבות חופשי - עזים שדופות, חמורים, תרנגולות על אפרוחיהן, כמה כלבים מורעבים. במרכז הכפר נמצאת "האש הקדושה", פולחן אבות פגאני שטרם פינה את מקומו לנצרות השלטת מסביב. האש משמשת לתקשורת של זקני השבט עם אבותיהם, מהם הם מבקשים הגנה ובריאות.
תריסר ילדים מתרוצצים יחפים, חלקם בני אותו גיל ממש - ובכל זאת, על-פי המבנה המשפחתי המורכב של השבט, מדובר באחים. אצל ההימבה מקובל ונפוץ שלגבר יש ילדים מכמה נשים, ושאישה תהרה לגברים אחדים. הילד, בלי קשר לזהות אמו הביולוגית, יגדל תמיד בבית אביו ואשתו החוקית. בנוסף, גבר רשאי לשאת עד ארבע נשים, בהתאם לעושרו וליכולתו, הנמדדים במספר ראשי הבקר שברשותו.
כאילו כדי לסבך את העניינים עוד, גם כללי ההורשה הנהוגים בשבט ההימבה יוצאי דופן ביחס לחברות מסורתיות. כל חבר שבט משתייך לשתי חמולות - זו של אמו וזו של אביו. אמנם כל בן מתגורר בקרב חמולת אביו וכל בת עוברת עם נישואיה להתגורר בחמולה של בעלה - אך הירושה מגיעה דווקא מצד החמולה של האם. כלומר, הבן אינו יורש את אביו אלא את דודו, אחי-אמו. שיטה זו (Bilateral Descent) נדירה בעולם, ומצויה בקרב כמה שבטים במערב אפריקה, בהודו, באוסטרליה ובפולינזיה. אנתרופולוגים מסבירים כי השיטה מתאימה במיוחד לאזורי מחיה קיצוניים, שכן היא מקנה לכל אדם אפשרות להישען כלכלית על שתי חמולות שונות.
תנאי המחייה בכפר מדהימים בפשטותם, וקשה לאתר עדות כלשהי למאה הנוכחית - הכפר אינו מחובר לחשמל וגם אין בו גנרטורים, אין בו מים זורמים ומערכת ביוב, הוא אינו מחובר לטלפון, וגם מקליטה סלולרית תשכחו. בשטח המחנה אין מתקני רחצה משום סוג, אין רהיטים, במבנים אין זכר למלט או לעץ מעובד, ואמצעי התחבורה היחיד, מלבד אלה של מבקרים ממונעים, הוא החמור.
כשהשמש שוקעת יורדת על הכפר עלטה מוחלטת, ורק המדורה שבמרכז המחנה מפיצה אור וחום, עד שנגמרים העצים, בסביבות השעה תשע בערב - וכולם פורשים לשנת לילה. אני פורק את מצרכי המזון ומוסר אותם לבעלי הבית. הם מקבלים אותם בנימוס ובתודה, ומפנים אותי ללון בבקתת הגברים. דולינה פורסת עבורי על רצפת הבוץ שמיכה עבה, ושמיכה נוספת להתכסות בה. כמה גחלים בוערות מחממות את פנים הבקתה, אך בהיעדר חלונות גם מציפות אותה בעשן. ריח טחוב של עור, וליתר דיוק של הימבה, ממלא את חלל האוויר.
"פוטו, פוטו!", מפצירות בי הבנות, מתעקשות לצקת תוכן לעסקה הלא כתובה בינינו - תמיכה תמורת אירוח ותמונות. השעה שש בערב, החושך יורד, ומבעירים מדורה בין הבקתות. התכונה מסביב מרמזת שארוחת הערב מתקרבת. אני מצפה לסעודה הראויה לאורח שהסיע עד פתח הבית את שלוש הבנות הבכירות ממרחק כה רב ואף הביא עמו כמה עשרות קילוגרמים של מזון נדרש.
במרכז המדורה מניחים סיר מתכת גדול וכבד ויוצקים בו מים. מתיישבים מסביב - מי על ג'אנט חלוד, מי על ג'ריקן, מי על אבן ומי על הארץ המרובבת גללי חיות משק. הזמן עובר, איפה האוכל? אין צלחות, כוסות, סכו"ם, שלא לדבר על שולחן. האימא רוצה לפתוח את קופסת שימורי השעועים שהבאתי, אבל אין לה פותחן או סכין. אני פותח אותה באולר, ושמח לראות שהתינוק אוכל בתאווה. שופכים את תוכן שקית הפסטה שהבאתי למים הרותחים עם קצת מלח. כשהפסטה מוכנה מקרבים אליי את הסיר ומפצירים בי לאכול. אני מתעקש שהילדים יאכלו קודם, אך הם מסרבים. בסיר השני והאחרון מערבבים קמח תירס עם מים למעין דייסה צמיגית. לא יכול להיות שזו כל הארוחה, אני חושב - וטועה. תריסר ידיים מלוכלכות שוקעות במעמקי סיר הדייסה ויוצאות ממנו עם חופנים של תירס לח, רך, לבן ותפל. הסתיימה הארוחה.
אי-אפשר שלא לתהות מה הייתה המשפחה אוכלת הערב אילולא הגיע האורח ביונדאי הקטנה. בכל זמן שהותי שם, שתי יממות, כל דבר שבא אל קרבן של 14 הנפשות היה משהו שהבאתי איתי - חוץ מקנקן תה. בבוקר הוצאתי תבנית ביצים - אז כולם אכלו ביצים קשות. בצהריים הוצאתי לחם - אז אכלו לחם. קופסת קורנפלקס שנשמרה באוטו למקרה חירום - נבלעה בתוך דקות. תכולת חבילת מרשמלו שנמסה עד שאי-אפשר היה להפריד בין הוורודים ללבנים נטרפה במהירות גם היא. אומרים שלהימבה יש מספיק בשר וחלב, ושהמחסור הוא בעיקר בירקות ובפירות. המציאות היא שאין אוכל, ואת הבטן ממלאים בדייסת קמח תירס ומקווים לטוב.
ילד בן 4 או 5 יושב לידי מול המדורה ונועץ מבטים סקרניים. אני מחייך אליו ומרכיב על אפו את משקפיי. הוא צוחק. זה מספיק עבור האפוטרופסית שלו, פליטה מאנגולה, כדי לשאול אם אני רוצה לקחת אותו איתי. כשהיא פונה אליו בשפתם אני מבין שהילד מסרב לרעיון. היא ממשיכה בניסיונות השכנוע, וכעבור דקה הוא מתרצה. נותר לי רק להסכים.
בקשה שאי-אפשר לסרב לה
בבוקר המחרת אני מבקש שאחת הבנות תלווה אותי לטיול רגלי בכפר כדי להתרשם מהסביבה, ובעיקר לשמש לי אליבי להצצה במחנות השכנים. הן אומרות שאין בעיה, כולן יבואו - וכך טיפסנו לראש הגבעה והשקפנו על הכפר. המוסד הציבורי היחיד באזור הוא בית הספר, אי-שם מעבר לגבעה. בליווי מלכותי של שש בנות הימבה יפייפיות אני מתרשם שהמצב אצל השכנים לא נראה הרבה יותר טוב, אך מבחין בגבר עמל על ניקוי נתח עצום של בשר שור. כנראה שיש סיבה למסיבה.
בולטת לעין היעדרות הקשישים - תוחלת החיים כאן בדרך כלל אינה עולה על 50. החיים קצרים ונראה שגם שיא הכוח ובשלות מגיעים מוקדם. כך, הרושם הוא שמי שנותנות את הטון בשבט הן רווקות צעירות בנות 20-15. מה שהן אומרות קובע, מה שהן עושות מותר. הן בעלות המאה והן בעלות הדעה - הגברים רועים את הצאן כתפקיד כמעט בלעדי, האמהות עסוקות עם הילדים, בחליבה ובבישול, ומי שבסופו של דבר עושות כסף הן הגברות הצעירות. הן מדברות מעט אנגלית, תמיד נושאות עמן סחורה למכור לתיירים, ואם לא למכור - אז להצטלם בתשלום. בשביל לשרוד צריך לדעת איך להוציא מהלבנים את הכסף.
חוזרים למתחם המשפחה ויושבים קצת בצל. תינוק בן כשנה וחצי בוכה ונאסף בזרועות אמו, שלוקחת את בקבוק החלב - בקבוק פלסטיק חד-פעמי עם פקק שנשלף ונסגר בלחיצה. כשהיא מושכת את הפקק כלפי מעלה ופותחת את הבקבוק החלב משפריץ החוצה בזרם חזק המעיד כי הספיק כבר לתסוס, וממרחק של חמישה מטרים אפשר גם להריח שהחלב חמוץ. התינוק לא רוצה לשתות, הוא בוכה ואמו חסרת אונים. האומללות הזו, ובעיקר חוסר התקווה, צובטים את הלב.
אני קם והולך בכיוון המשוער של בית הספר, ואחרי מרחק לא רב נגלה לפני אוהל ברזנט גדול, שמחוץ לו משחקים כעשרים ילדים. אני מציץ פנימה ומבחין באישה לבושה שמלה מערבית היושבת לבדה מול שולחן. באוהל הפתוח שלושה שולחנות קטנים, שישה או שמונה כיסאות, לוח וגירים, וערימה מבולגנת של ספרים ושל מחברות. "אתה כומר?", היא מפתיעה. אני משיב בשלילה. "רוצה לראות את המחברות של התלמידים?", היא שואלת באנגלית טובה. אני מהנהן, והמורה קוראת בקול למצטיין, בן 11, תלמיד כיתה ב'. הדפדוף מפתיע לטובה: אנגלית בסיסית, שברים בחשבון - ומיד היא מגישה לי את חוברת חתימות האורחים, כמו מבקשת לקבל ממני ציון על עבודתה. לא מעט מבקרים היו כאן בשנה האחרונה, מרביתם ממדינות קתוליות דוגמת פולין, אירלנד ואיטליה.
"אתה יכול ללמד אותם משהו? אולי משהו בפיזיקה?". נראה שגברת ומוזפה רוטג'ינדו, זהו שמה, הגיעה מוכנה יותר ממני למפגש האקראי שלנו.
זו הייתה בקשה שאי-אפשר לסרב לה. החלטתי ללמד אותם לזהות את כיוון הצפון לפי השמש. דימיתי את כדור הארץ ואת השמש והסברתי מהו יום ומהי שנה; הוספתי את הירח ולמדנו מהו חודש, מדוע יש עונות שנה, ולמה השמש שוקעת מוקדם באוגוסט ומאוחר בינואר. נראה היה שבשבילם כל המידע חדש. לאחר מכן ביקשתי מכל תלמיד להציג עצמו באנגלית, והתברר שטווח הגילים בכיתות א' עד ג' - זה כל מה שיש בבית הספר, עם מורה אחת - נע בין 6 ל-14; הכיתה אינה נקבעת לפי הגיל, אלא לפי הפז"ם. התלמידים מנומסים וצייתנים, ומצטווים להופיע בלבוש מערבי, אם כי לא כולם עושים זאת. נראה שהם מודים על ההזדמנות שניתנה להם לבוא ללמוד - הזדמנות שלא מתרחשת כל יום, וכפופה למטלות משק הבית. רוב הבנות הצעירות נשארות בבית כדי לטפל באחים הקטנים. כששאלתי את האחות בת ה-9 במשפחה שבביתה התארחתי מדוע אינה הולכת לבית הספר, היא ענתה תשובה שהוכנה מראש: "אני חולה", וחייכה, אחיה קשור על גבה.
לפני פרידה שוטחת המורה שורה של בקשות-דרישות: לצלם אותה עם שני תלמידים מסוימים (דווקא עם אלה שבאו בלבוש הימבה מסורתי), לפתח את התמונות ולשלוח לה אותן במעטפה, לקנות לבית הספר עפרונות ולהביא לילדים ממתקים. צייתי, ולמחרת שבתי עם עפרונות צבעוניים ועם סוכריות שקניתי בעיר. המורה התרגזה שהעפרונות שהבאתי אינם שחורים. כמעט רשמה לי הערה ביומן.
נייקי? מנדלה? טויוטה! נוקיה!
אני חוזר לכיוון הכפר. במרכז המחנה פורח כעת שוק של ממש - כארבעים בנות הימבה יושבות במעגל, כל אחת מציגה את מרכולתה, ובתוך המעגל קבוצת של תיירים אירופים שקועים במיקוח. אוטובוס התיירים עומד לצאת, הבנות קמות, ובניסיון אחרון לקושש כמה דולרים הן פוצחות בשירה ובריקודים. מולן, כמו כיתת יורים, עומדים התיירים עם מצלמות שלופות, ומתקתקים. המחזה מזכיר שוק בשר. ליבי יוצא אל הבנות אבל גם אני לא עומד בפיתוי ושולף מצלמה.
התיירים מסתלקים והבנות מתפזרות בכפר. אני ניגש לשלוש המארחות שלי, שספק אם מכרו דבר מה, ומציע לפרוע כעת את הבטחתי ולרכוש מהן מזכרות. כשהן מבהירות שכל אחת היא בית עסק נפרד ושאין לקפח, במקום להתמקח אני מציע לתת לכל אחת שטר של 100 דולרים נמיביים (כ-15 דולר), ושהן יבחרו מה לתת לי. הבנות, שספק הבינו ספק לא, לוקחות את הכסף בלי לתת תמורה.
כשהכסף בכיסיהן הן מקבלות ברצון את הצעתי לנסוע לכמה שעות לעיירת המחוז Opuwo. ידעתי שבעיר נוכל למצוא מתורגמן, והכנתי מראש רשימה של שאלות. גבר חולה ומבוגר מבקש להצטרף גם הוא לנסיעה, כדי להגיע לבית החולים. הוא מתיישב לצדי, במושב הקדמי, מאחור ארבע אחיות ותינוק. מושבי הרכב נצבעים אדום.
בעלי המסעדה הגרמניים לא ששים לארח את בנות ההימבה אצלם, ורק לאחר שאני מבטיח שנשב בחוץ בכיסאות הפלסטיק ונסיר את מפות השולחן, אנחנו מתיישבים. המתרגם שגויס הוא מדריך תיירים בן 31, בן שבט ההימבה בשם מוזס. יש לו שתי נשים, שבעה ילדים, וסט מלא של 32 שיניים - משמע הספיק לברוח מחיי הכפר לפני העקירה הכפייתית בגיל 11. המרואיינים: ג'וליה (32), דולינה (17), אנה (15), ואדוארדו (13), פליט מאנגולה.
- מי קובע מתי ועם מי מתחתנים?
"האבא של הכלה המיועדת מוסר את בתו לבקשת החתן. הנישואים תמיד מתוכננים מראש, לעתים החתן נקבע כבר כשהילדה בת 3 או 4, ולפעמים גם בגיל 17 או יותר, כמו במקרה של דולינה, שעדיין לא נמצא לה חתן. גיל הנישואים הממוצע נע בין 16 ל-20. לא נדיר למצוא נישואים שניים".
- איפה כלי הבישול שלכם? איפה המזון?
"אין לנו כלי אוכל, תמיד אוכלים בידיים. התפריט מתבסס על בשר ועל חלב. חלב שותים ממכל עשוי דלעת, ובשר אוכלים בידיים. אין צורך ביותר מזה".
- יש בכפר גידולים חקלאיים?
"מעט. הגידולים עונתיים ותלויים בכמויות הגשם. יש לנו ארבעה סוגי גידולים: תירס, דלעת, שעועית ואבטיח. את התירס מייבשים וטוחנים לקמח, שבו משתמשים כל השנה".
- יש לכם גישה לרופא מודרני אם צריך?
"בדרך כלל אנחנו פונים לרופא המסורתי המקומי של שבט ההימבה, שרוקח תרופות מעשבי מרפא שונים. אין בכפר מרפאה מודרנית, אך יש בני שבט שבוחרים ללכת לבית החולים בעיר, זה כמעט לא עולה לנו כסף. גם הלידות מתחלקות בין הכפר לבית החולים".
אגב, בזמן שהותי בכפר שימשתי מוקד עלייה לרגל עבור הפצועים והחולים, חובש פצעים פתוחים מוגלתיים ומחטא חתכים. אם אתה לבן סימן שיש לך תרופות - ואם אין לך תרופה למחלה הספציפית, תגיד אילו תרופות יש לך ותן לנו, אנחנו כבר נסתדר. העיקר לקבל משהו.
- באיזו תדירות מגיעים תיירים לכפר, ולמה לדעתכם הם אוהבים לצלם אתכם?
"בעונת התיירות, בעיקר ביולי-אוגוסט, באים הרבה מבקרים, כמעט בכל יום. בקיץ (בנמיביה העונות הפוכות) כמעט שלא. הם אוהבים כנראה לצלם את הבדלי התרבות בינם לבינינו".
- לכמה זמן נסעתן לפאלמוואך (המקום שבו נפגשנו, 400 קילומטרים מהכפר) ומדוע? האם ביקרתן בוינדהוק, בירת נמיביה?
"נסענו לחמישה שבועות, וזו לא הייתה הפעם הראשונה. אנחנו נוסעות הרבה בטרמפים ומוכרות את התכשיטים ואת המזכרות שאנחנו מייצרות בכפר. כן, היינו כבר שלוש פעמים בוינדהוק".
וינדהוק מרוחקת 735 קילומטרים מהכפר - מרחק דמיוני בקנה המידה של אפריקה. הניידות של הבנות, אומץ לבן לעבור מרחק שכזה, ובמקביל לשמור על סגנון החיים שלהן, ששונה כל-כך מהחברה המודרנית שאליה הן נחשפות במהלך מסעותיהן, נשאר בגדר אניגמה.
- דיברתם פעם בטלפון? ראיתם טלוויזיה?
דולינה מעקמת את הפרצוף ועונה: "ראית את הכפר שלנו, ראית שאין לנו חשמל, אז למה אתה מצפה?".
- אבל נסעתן מאות קילומטרים מהכפר ולתקופות ארוכות; אתן יודעות היטב מה קורה בחוץ.
שתיקה. מוזס שובר אותה: "העלית נקודה טובה".
- האם יש בני הימבה שגרים בדירות בעיר ושינו את סגנון החיים שלהם?
"יש, בהחלט. לא מעט. הנה מוזס, דוגמה טובה לכך".
- מהי מבחינתכם הצלחה בחיים?
"שיהיו לנו הרבה כסף ופרנסה כדי לקנות בקר, ומשפחה טובה".
לסיום, ברשותכם, אני אקריא רשימה של מושגים, ותגידו אם אתם יודעים מה פשר המילה. קוקה-קולה. "כן!". אין ספק, מותג מס' 1 בעולם. המבורגר. "לא". נלסון מנדלה. "לא". נייקי. "לא". ג'ינס. "לא". טויוטה. "כן". נוקיה. "כן". אינטל. "לא". ווינדוס. "לא". אמריקה. "לא". יוהנסבורג. "כן". מדונה. "לא". מרלבורו. "לא". קולגייט. אחרי תנועות ידיים של מוזס: "אה, כן, אבל אנחנו מצחצחים שיניים עם עלים".
אנחנו יוצאים מהמסעדה ומחפשים את מריה ואת בוניטה, שהבריזו מהראיון, אף שהבטיחו לחזור בזמן, בשעה שלוש. בזמן? ההימבה לא יודעים לקרוא שעון ואינם עוקבים אחרי היום בשבוע או התאריך. כל ניסיון לקבוע איתם פגישה הוא חסר סיכוי. בשעה חמש השתיים נמצאות מחוץ לחנות הדיסקאונט, סוחבות שלושה ארגזי בירה דרום אפריקאית, תריסר בקבוקים גדולים בארגז, במטרה למכור אותם בכפר. "כמה עלה ארגז, וכמה אפשר לקבל על בקבוק?", אני שואל אותן שאלה של ישראלי. "103 לארגז. בכפר כל בקבוק עולה 13", הן עונות כבעלות ניסיון. חישוב מהיר מעלה שיש כאן 50% רווח. חשבון הן יודעות.
מצד אחד אני מבסוט שאת הכסף שהן קיבלו היום ממני הן מגלגלות כעסק לרווחת המשפחה, במקום לבזבז ברגע על הפיתויים שבעיר. מצד שני, הסצנה הזו, איך לומר, חומרנית מדי בעיני. אולי זה סוד הקסם של בנות ההימבה, רגל פה רגל שם.
שבט ההימבה הוא האחרון מבין שבטי האזור השומר על מנהגיו הקדמוניים. תמונות בנות 50 שנה בתצוגות המוזיאונים מראות שעד לפני שני דורות כל שבטי נמיביה נראו כך - בושמנים, בני קפריבי, הררו, אובאמבו, דמארה ונאמה. ההימבה התפצלו משבט הררו לפני כמאתיים שנה, ונותרו בסביבתם הטבעית המבודדת, בעוד יתר בני הררו היגרו לאזור נוח יותר ושינו בהדרגה את אורחות חייהם.
קל לנחש שעם החשיפה המוגברת של שבט ההימבה בדור הנוכחי, ועם כביש האספלט שמגיע כעת עד Opuwo ומביא איתו את טעמו של הכסף - לא רחוק היום שבו ילד בן 11 יתנגד לעקירת שיניו, ושקיק העור התלוי על החזה יהפוך לארנק בכיס מכנסי ג'ינס.
כתבות
ני"ע
