דרושים מנהיגים

אני כותב שורות אלה מניו יורק, כאשר שעון החול מתרוקן, ואנו קרובים להצבעה על מדינה פלסטינית באו"ם. בשעות אלה אני נזכר שכאשר נכדיי רבים ביניהם, אני אומר להם "זה יגמר בבכי - ולא אני אהיה זה שיבכה". הפעם אני לא כל כך בטוח.

נראה לי שהרכבת הפלסטינית הדוהרת לקראת ההתנגשות הבלתי-נמנעת באו"ם תביא להתרסקות, אשר תגרום לכל הצדדים לבכות. הצעד הפלסטיני של הכרזה חד-צדדית הוא מהלך שנדון לכישלון - גם אם ייתקל בווטו אמריקני במועצת הביטחון, וגם אם יתקבל על-ידי אותו רוב אוטומטי בלתי מוסרי בעצרת הכללית.

במקרה של וטו אמריקני במועצת הביטחון תהיה זו מפלה לפלסטינים, אבל גם התרסה גסה כלפי ארה"ב ובידודה, עם השלכות קשות בעולם הערבי. במקרה של הכרה גם על-ידי רוב מכריע בעצרת, תהיה זו הכרזה ריקה מתוכן, שבוודאי לא תיתן לפלסטינים מדינה.

אבל הציפיות הגבוהות של הפלסטינים יהפכו בן לילה לתסכול עמוק, שיבהיר לפלסטיני ברחוב שדבר לא השתנה. זהו סבל שעלול להוביל לאלימות קשה. גם בעבור הפלסטינים וגם בעבור ישראל, כל האפשרויות עלולות להוביל לתוצאות קשות.

וטו אמריקני, ובעקבותיו זעם על ארה"ב בחלק מהעולם הערבי ובידוד של ארה"ב עלולים לגבות מחיר מדיני קשה משני הצדדים. הכרה גורפת של אותו רוב אוטומטי - גם אם בלתי מוסרי - בעצרת עלולה להגביר את בידודה של ישראל, והגברת תהליך הדה-לגיטימציה שלה בעולם. גם ההשלכות הכלכליות עלולות להיות קשות. בעבור הפלסטינים עלול הדבר להביא להפסקת הסיוע ולהקפאת הכספים, בייחוד מארה"ב.

בעבור ישראל עלול הבידוד הגובר וההכרה דה-פקטו במדינה פלסטינית להגדיל את הסיכון הפוליטי בעיני משקיעים, להוביל לאיומים בחרם ובסנקציות - תוך פגיעה אפשרית בהשקעות וביבוא. עם זאת, עוצמתו של המשק הישראלי, הגלובליות שלו, הטכנולוגיה והפריסה הבינלאומית של החברות הישראליות יכולות להביא לכך שהמשק שלנו מסוגל ויכול לעבור גם את הגל הזה - כפי שהוכיחה באחרונה העלאת הדירוג של ישראל ע"י P&S. אבל אין ספק שבטווח הארוך גם שלום אמיתי יביא ביטחון אמיתי ומשק צומח לאורך זמן.

מהלך כזה יפגע גם ביוקרתה ובמעמדה של ארה"ב, ויוביל לפגיעה נוספת באיחוד האירופי, אשר כשל במאמציו לפתור את המשבר. בקיצור, זה ייגמר בבכי, וכולנו נבכה!

מי ברח עם הסולם

חרף תחזית קודרת זו, אני מאמין שניתן עדיין - אפילו בשלב מאוחר זה, בדקה ה-90 - למנוע את הפיאסקו באו"ם. הדרך היחידה לעשות זאת היא תוך חידוש מידי של המו"מ עם הפלסטינים. אנו חייבים לומר לעצמנו את האמת - בשנתיים וחצי האחרונות לא היה תהליך שלום.

הסיבות העיקריות לכך הן שגיאות חמורות של נשיא ארה"ב, פומביות המו"מ וחוסר הנכונות הישראלית להתפשר ולהתגמש, ליזום ולהוביל מהלך, כולל ההתעלמות מיוזמת השלום הערבית, כאשר עדיין ניתן היה למנף אותה. הנשיא אובמה נושא בחלק גדול מהאשמה, בכך שדרישותיו מישראל להקפאה מוחלטת של ההתנחלויות ונסיגה לגבולות 67' העלו את הפלסטינים על עץ גבוה. נשיא הרשות, אבו מאזן עצמו, נשמע אומר למנהיגים מערביים "הנשיא אובמה העלה אותנו על עץ גבוה - וברח עם הסולם. איך אני יכול להיות פחות פלסטיני מנשיא ארה"ב?" טען אבו מאזן בפני מנהיגים אירופים.

בד בבד הפך תהליך השלום ממו"מ למסיבת עיתונאים; כל צד - גם ישראל, גם הפלסטינים וגם האמריקנים - מכריז הצהרות אשר קשה לסגת מהן אחר כך. יש שני דברים בחיים שאותם אסור לעשות בפומבי - לעשות אהבה ולעשות שלום. בשני המקרים עדיף שהעיניים תהיינה קצת עצומות והאורות קצת מעומעמים. לכן, מה שנדרש כיום הוא מו"מ בערוץ חשאי, שקט ודיסקרטי, תוך קביעת מועד ברור לסיומו.

אני מאמין שעדיין ניתן לעשות זאת, עוד לפני הגשת הצעת ההחלטה לאו"ם. ברור שלא ניתן יהיה להגיע עד אז להסכם, אבל ניתן יהיה לקבוע פרמטרים ברורים למו"מ, דד-ליין לסיומו ומסגרת ברורה לקיומו.

חזרה כללית לטרגדיה גדולה

השבוע הוא שבוע התיאטרון בניו יורק, בברודווי. ואולם הזירה המרכזית היא בניין הזכוכית אשר בשדרה הראשונה - באו"ם. אם אמנם תובא לזירה זו ההצעה להכרה במדינה פלסטינית, תהיה זו הצגה גדולה ודרמה מרתקת. אבל גם אם בסיום המופע יישמעו תשואות רמות, כל השאגנים יידעו שהם השתתפו בסך הכול בחזרה כללית לקראת טרגדיה נוראית לעולם. בתושייה, ביצירתיות ובדיפלומטיה שקטה ונכונה, ניתן עדיין למנוע זאת.

מה שנדרש זו מנהיגות. מנהיגות אמיצה של כל הצדדים. האם היא קיימת? האם היא תקום? אני מקווה מאוד שכן, ומיד. כי אם לא, זה ייגמר בבכי. והפעם, כולנו נבכה.

הכותב משמש נשיא גילרמן גלובל ויו"ר קרן מרקסטון, ובעבר כיהן כשגריר ישראל לאו"ם