אל תנסו לקצר את הדרך

מה המקור למהומה הגדולה שמתחוללת בימים אלה בשווקים?

אנליסטים רבים קושרים את הירידות לחוב היווני הגדול ולהיסוס האירופי בקשר לאופן ההתמודדות איתו. אחרים מטילים את האשמה בנטרול ההדדי של נשיא ארה"ב אל מול קונגרס רפובליקני עוין. אך נראה לי כי שורשי המשבר הם עמוקים יותר.

לפני כעשרה חודשים נפגשתי עם כלכלן בכיר במשרד האוצר האמריקני. שאלתי אותו, בין היתר, מה אסטרטגיית היציאה של הממשל מהגירעון המטורף שהממשל יצר בתקציב.

הבכיר הופתע מעט מהלשון החצופה של יועץ שר האוצר במדינה הקטנה שעדיין מקבלת סיוע נאה מארצו, אבל מהיכרותו עם ישראלים (הוא יהודי שביקר לא אחת בישראל), האיש התייחס לדברי בחיוך, וענה לי כי הם צופים שעתה, משהסתיים המיתון, צפוי המשק האמריקני לצמוח במהירות, מה שיאפשר צמצום הדרגתי בהוצאות הממשל הפדרלי, ויביא להגדלה ניכרת בגביית המסים. מהו שיעור הצמיחה שתזדקקו לו, שאלתי, על מנת 'לצמוח מתוך המיתון'? 3.5%-4% לשנה השיב הכלכלן.

השמיים לא נפלו

התשובה הדהימה אותי, מפני שהיא הבהירה לי שארה"ב נטלה סיכון עצום כשהחליטה שנה אחר שנה מאז פרוץ המשבר ב-2008 להתמיד בגירעון בשיעור 10% תוצר. יכול להיות שהגירעון העצום אז היה בלתי נמנע מפני שבחודש אוקטובר אותה שנה (2008), המשק האמריקני, ובעקבותיו הכלכלה העולמית, קפאו בעקבות קריסת שוקי הדיור וגלי ההרס בעולם הפיננסי שליוו אותו. במהלך 2009, כאשר החלה ההתאוששות, ניתן היה להקטין את הגירעון, אם כי במחיר של האטה כלכלית ומיתון ממושך מהסוג שהעולם חווה מדי עשור או שניים.

אלא שהממשל החדש בארה"ב, ובגיבוי של לא מעט כלכלנים, שהבולט בהם הוא פול קרוגמן, סבר שניתן לנצל את המשבר להגדלת הנתח של המגזר הציבורי, ולהשקיע בתשתיות פיזיות ואנושיות. הגירעון העצום של 2008-2009 ניפץ את מחסום הפחד, ובניגוד לתחזיות הקודרות של כלכלני אסכולת שיקגו, השמיים לא נפלו.

עם זאת, התברר ששנה אחר שנה של הוצאות ציבוריות עצומות של הממשל הפדרלי (נציין שהממשלים המקומיים נאלצו, לעומתם, לקצץ בצורה דרסטית בתקציביהם), אינן מביאות לצמיחה המיוחלת, וההימור הנועז נגד מה שכתוב בספרי הכלכלה אינו מצליח.

אותו סיפור מתרחש גם מהעבר השני של האוקיינוס במדינות דרום יבשת אירופה. משבר נדל"ן חמור, שגרר בעקבותיו את הבנקים המקומיים והביא למיתון ולירידה חדה בהכנסות, בתוספת לירידה העולמית בביקושים למוצריהן, הביא את מרבית המדינות המפותחות ליצירת גירעון ענק בתקציב, כאשר כל מדינה סבורה שאם שכנותיה וארה"ב הגדולה מסכינות עם גירעון עצום, הרי שכנראה גם היא יכולה.

אלא שחוקי הכלכלה עדיין בתוקף במאה ה-21, והדרך הנכונה לנהל משבר כלכלי היא לקצץ בהוצאות שאינן הכרחיות על מנת לא להיקלע למערבולת שתוביל לחדלות פירעון מצד אחד, ולנהל מדיניות מוניטרית מרחיבה מצד שני. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה אמנם - שפל כלכלי שיימשך שנתיים-שלוש במקרה הגרוע, אבל בסופו ייצא המשק לנתיב של צמיחה מהירה ושגשוג.

השורה התחתונה, הניסיון לקיצורי דרך של מדינות רבות כל-כך במערב ובמיוחד בארה"ב, ולא החוב היווני, זה מה שמתפוצץ לנו עתה בפנים.

הכותב הוא יו"ר הפורום המייעץ לשר האוצר וחבר ועדת טרכטנברג