סיוט ושמו רנו

שמו של רנו משטיון אולי אינו מוכר מאוד במחוזותינו, אבל הוא היה אחת הדמויות היותר מעניינות ומשפיעות בארץ ישראל של המאה ה-12. על רנו ואותם ימים, ימי שלטון הצלבנים, יצא עתה הספר "מסע הצלב האחרון של רינו" מאת העיתונאי הוותיק גד שמרון.

הספר מספק תיאור חי, מפורט וצבעוני של מציאות רחוקה, צבעוני ממש כמו האוריינט וארץ ישראל של אותו הזמן - ארץ עם ערב רב של רוכלים, לוחמים, אנשי דת והרפתקנים מאירופה, אסיה ואפריקה. הרעיון של תיאור סיפור חייה של דמות אמיתית באמצעות פרוזה (אם תרצו, גרסת הספר לסרטים שבתחילתם מופיעה הכתובית: "מבוסס על סיפור אמיתי"), יוצר מוצר קליל, שוטף ונוח לקריאה, אפילו בנשימה אחת.

רנו משטיון זוכה בספר ליחס חיובי יותר, או בעיקר מבין וסלחני, מזה שההיסטוריה זוכרת אותו (וכך גם למשל הסרט "ממלכת גן עדן"), מין "איזון" בין הנטייה להאדרה (הלא מוצדקת) של האבירים למציאות הכה שונה.

רנו הוא דוגמה ל"התקלקלות" של אותם אבירים, שהגיעו צעירים, "אביריים" ועם רצון כן לפעול למען קידום הנצרות (בדרך הפנטית המקובלת של אותם ימים) ובארץ ישראל הפכו לציניקנים שעוסקים במידה רבה בהשגת נשים וכסף תוך ביצוע מעשי רצח וביזה חסרי רחמים. מלחמות דת? מה פתאום! לא פחות מכך היו אלו מלחמות ממון. האל בשירות מאמיניו. כמו אחרים, גם רנו בא בשם אהבת האל (שוב, בגרסה הקיצונית) ונשאר בשם תאוות הבצע וההרפתקנות.

נועז, מקורי ועם בעיות קשות מבחינה מוסרית, זה היה רנו. מין אריק שרון כזה. אפילו תוכנית לכבוש את מכה ומדינה עם לוחמים מעטים הייתה לו והוא לא היה רחוק מלהגשימה. בדרך הוא הסתכסך עם מלך ירושלים הנוצרי וחשוב מכך - הביא את צלאח א-דין להבין שעליו לחסלו, אם אפשר, במו ידיו.

סיפורו של רנו הוא גם סיפור נפילת ממלכת הצלבנים. ראשית, באופן ישיר, כי הדבר קרה במידה רבה בגלל החלטה שלו ושל ראש מסדר הטמפלרים, שהביאה לתבוסה המכריעה בקרני חיטין. ושנית, כי דרך סיפורו אנו לומדים על הגורמים שהביאו לכך. כך למשל, אחת הטעויות הבולטות של הצלבנים שהביאה לסיום שלטונם בארץ, הייתה התעקשותם להסתמך בארץ על לוחמים ומצודות, במקום להקים יישובים אזרחיים של ממש. צעד זה, לו נעשה, לא נועד להרגיש חיבור לארץ, אותו הנוצרים הרגישו ממילא דרך התנ"ך, אלא כי אותם תושבים אזרחים הם שמספקים מידע מודיעיני ואספקה לצד בו הם תומכים ולאורך זמן, מעבר לניצחון בקרב זה או אחר, ערכם של אלו הוא מכריע.

אי אפשר לפתור את כל מעשיו של רנו כקיצוניות חסרת היגיון. אדרבא, היה בהם היגיון רב, גם בזה הנועז מכולם, ניסיונו לכבוש את מכה ומדינה. הרי כך צלאח א-דין, ששם לו למטרה לכבוש את ירושלים, היה צריך לעסוק רבות בהגנה על העורף של הטריטוריות המוסלמיות. האם הצלחת מהלך כזה, של כיבוש מכה ומדינה, היה משנה את פני ההיסטוריה? מוריד את עולם האסלאם על ברכיו? אולי, רוב הסיכויים שלא. ממש כמו במקרים רבים אחרים של חייו, יוזמה זו נשאה בחובה הבטחה לרווח, הצלחה ותהילה, אבל יותר מהכל היא הבטיחה לו ולבני בריתו צרות גדולות.

"מסע הצלב האחרון של רינו", הוצאת ידיעות ספרים, 278 עמ'