הרפו מהשופט דנציגר

הפולמוס המדומה סביב שובו של השופט יורם דנציגר לכיסאו בבית המשפט העליון אינו מחלוקת לשם שמיים, וסופו שלא להתקיים. תרפ"ק סיבות מצוינות מדוע עלינו להחזיר ימיו כקדם, ושום נימוק ראוי למה עליו לפרוש.

תחילה, אין זה מתקבל על הדעת שמי שנחקר על-ידי השלטונות נעשה באחת פסול חיתון ובלתי רצוי. יפים הדברים עשרות מונים שעה שהחקירה מסתכמת בלא-כלום. ימחלו לי המקפידים על קוצו של יוד שאינני נדרש לאותן דקויות מגוחכות המבררות אם עניינה של החקירה חלף מן העולם בשל היעדר ראיות מספיקות, שמא מתוך היעדר כל אשמה.

זו גם זו עשויות להיות מושא להתעמרותן של הגדרות שונות ומשונות ואספקלריה חולפת ומשתנה של המשפט הפלילי. מדובר בטרמינולוגיה צרה, החוטאת על-פי-רוב לאמת הפשוטה, ההגיונית, זו ש"עושה שכל" לרוב האנשים רוב הזמן.

אמנם ישנה איזו תחושה מעקצצת כאשר שופט עליון נחקר על-ידי המשטרה, משל בארזים נפלה שלהבת, אבל בינינו, העניין הרבה פחות דרמטי מכפי שהוא. החברה הישראלית בוגרת דיה כדי להסכין עם העובדה, שגם שופט, אפילו הוא עליון, נדרש לנקביו מעת לעת, מה שאומר שהוא כנראה לא פחות בן אדם מן הנאשם שגורלו יוכרע על-ידו.

ראוי מאי-פעם

על כן השאלה לעולם לא יכולה להיות האם השופט דנציגר גנב סוסים עם שלומי לחיאני, אלא עם מי עשה זאת שופט אחר, ועדיין לא הובא הדבר לפתחנו. לאו דווקא במובן המכוער, המושחת והפלילי של העניין - אלא כוונתי לאותם עיגולי פינות, שכולנו מורגלים בהם ואינם נחסכים אף מגדולי הדור.

אז דנציגר קיבל כמה מאות אלפי שקלים מעיריית בת-ים ונתן כמה עצות טובות לראש העיר. לא סיפור גדול. כי אדם אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, אמר קהלת, ונשאר בחיים. כל הסתכלות אחרת על הפרשה גובלת באינפנטיליות, עטופה בצביעות וחסרה רצינות כלשהי.

אם להודות על האמת, חקירתו של השופט דנציגר היא ערובה לאיכות החלטותיו בעתיד לבוא. היא צריכה להפוך אותו לראוי מאי-פעם לשרת בקודש. לא רק משום שגדול מחברו יצרו גדול ממנו, אלא שעתה נחה דעתנו כאשר נתייצב לפניו לפסוק את פסוקנו, שמתקיים בו הכלל החשוב כל-כך, שלפיו כאשר אני יושב בדין, אני עומד לדין. צריך להניח שלא יהיה כמותו להבין עד כמה קל להכתים אחר, עד כמה קשה כאשר מכתימים אותי - שאדם, כל אדם, קרוב אצל עצמו.

ללמוד ממשה רבנו

הנה מספרים באהרון, שזרע מחלוקת בישראל משנתמנה לכוהן גדול, דמות מופת, נטולת פניות, שצריכה הייתה לשמש חלוץ מוסרי ההולך לפני המחנה. והרי אהרון, הוא ולא אחר, הנהיג במו-ידיו את פיסול עגל הזהב, סמל הבגידה של עם ישראל באלוהיו.

משה רבנו הפיס את דעתן של הבריות על נקלה. אמר להן, מן הצד האחד, מי כאהרון להישמר עתה מכל מעשה שיש בו אבק של ספק; ומן הצד השני, מי כאהרון להבין את נפש האדם כאשר נכשלת היא במבחן הניסיון למשול בתשוקה לחטוא. נתרצו כולם ובירכו על המוגמר.

להבדיל, אמנם איש לא בא בטרוניה כלפי השופט דנציגר, שחזרתו לכס השיפוט בבית המשפט העליון טומאה משום שנמצא אשם בדבר, אבל המדקדקים בציציותיו מצאו פסול בעצם החשד שהועלה נגדו, בעובדה שנאלץ לעמוד בפני חוקרי המשטרה ולהוכיח כי לא דבק בו רבב.

לאלה אני אומר, הרפו, הניחו לאיש. אפילו חטא, ישראל הוא. פסקי הדין שעליהם חתם, עמדותיו העצמאיות והאמיצות, נכונותו להתעמת עם הלכות קשות - שלא נרחיב בהן כאן ועכשיו - מזגו הנינוח, בקיאותו בדיני החברות ואפילו חוות-דעת שגויות שהוציא תחת ידו, כולם עשו אותו לשופט ראוי, למינוי מוצלח ולבחירה נכונה מבין עורכי הדין במגזר הפרטי.

שום דבר מכל זה לא השתנה. בוודאי לא בשל איזו חקירה, שהחשדות בבני מעיה לא הולידו אפילו אשמה דשנה, משהו ששווה לכתוב עליו הביתה.

הכותב הוא עורך דין.