התפטרות המתמחים - פתרון מדורג

התפטרות הרופאים המתמחים מעלה דילמות קשות, מבחינה ערכית ודוקטרינרית כאחת. מן הצד הערכי, עסקינן באחד הביטויים היסודיים של האוטונומיה האישית, והוא החופש מפני עיסוק בלתי רצוי. כפייה בפועל על אדם לעבוד בעבודה מסוימת מהווה פלישה עמוקה ובלתי נסבלת, ברמה העקרונית, לחופש האישי של אדם.

מנגד, ניצב בית הדין הארצי לעבודה בפני החשש הממשי לכך שההתפטרות ההמונית של המתמחים תמוטט את מערך הרפואה בבתי-החולים ותסכן חיי אדם. מהו האיזון הראוי בנדון?

סוגייה נוספת היא הסוגיה הדוקטרינרית, אשר במרכזה הדיכוטומיה שבין אקטים אינדיווידואליים לבין אקטים ארגוניים-קיבוציים ביחסי העבודה.

חוששני כי הפתרון שאימץ בית הדין הארצי לעבודה בעניין המתמחים לא איזן כראוי בין הערכים המעורבים, וגם מבחינה דוקטרינרית ניתן וראוי היה לאמץ מסלול אחר. עקב קוצר היריעה, אתייחס בתמצית לשני ההיבטים במאוחד.

מחויבות חברתית כבדה

במצבים שונים אפשר שיישלל מאדם החופש המשפטי להתפטר, כך שהתפטרות תניב כנגדו סנקציות כספיות. כך הדבר, למשל, כאשר אדם התחייב לעבוד תקופה מסוימת, והוא מתפטר בתוך התקופה.

עם זאת, דיני אכיפת חוזה ישללו אכיפתו בפועל של חוזה העבודה על העובד, ברמה התרופתית, ולרוב בכפוף לסייגים מכוח משפט העבודה הקיבוצי ימנעו גם את אכיפתו על המעביד, כאשר עסקינן בפיטורים שלא כדין.

ככל זכות יסוד אחרת, אין לשלול את האפשרות כי גם זכות היסוד של עובד להימנע מעיסוק נתון תסויג. מלכתחילה, רופאים נוטלים על עצמם מחויבות חברתית כבדה, בבחירתם במקצוע זה. אלא שסיוג החופש האישי מפני כפיית ההעסקה, מן ההכרח כי יהיה זמני, לתקופה קצרה בלבד.

סביר היה הדבר, אילו בית הדין הארצי היה מחייב כי ההתפטרות תהיה מדורגת, על מנת ליתן למדינה שהות נוספת להיערך למצב החדש ולמנוע סיכון לחיי אדם, כפי שביקשה המדינה במסגרת סעד חלופי. אולם קביעת איסור מוחלט מפני התפטרות אשר נושאת אפיונים קולקטיביים היא לדעתי בלתי מאוזנת ובלתי מוצדקת.

נטלו סיכון

מבחינה דוקטרינרית, מכתבי ההתפטרות שהועברו עתה (בניגוד לסבב ההתפטרויות הקודם) שיקפו נכונות בלתי מותנית של הרופאים המתמחים לפרוש מעבודתם. מתמחים אלה נטלו בעליל את הסיכון לכך שהם לא יוחזרו בעתיד לעבודתם.

למרות זאת, בית הדין הארצי לעבודה קבע כי העובדה שעילת ההתפטרויות נעוצה בהתנגדות להסכם הקיבוצי שנערך, והמהלך המתואם של ההתפטרויות, הופכים את ההתפטרויות לאקט ארגוני, כסוג של שביתה.

ההסכם הקיבוצי שנחתם באחרונה אוסר בין היתר על שביתה. ברם, אף כי הנימוקים בפסק הדין המבססים את קיומה העובדתי של התארגנות קולקטיבית להתפטרויות הנדונות נראים משכנעים, אינני סבור כי עובדה זו מובילה לכך שההתפטרויות עתה אינן כדין, ברמה העקרונית, ובוודאי אין הדבר מחייב נקיטת סעד גורף של אכיפת המשך ההעסקה, ברמה התרופתית.

אין מדובר בעניין זה בשביתה. שביתה היא מהלך שבו עובד מפסיק לעבוד זמנית. התפטרות "אמיתית" היא מהלך של ניתוק יחסי העבודה, באופן מוחלט. גם בהנחה שהמהלך של המתמחים הוא מהלך קיבוצי, ספק גם אם יש לפרש את המושג "פגיעה מאורגנת בהליכי העבודה", המופיע בהסכם הקיבוצי, ככולל גם את המקרה של התפטרות קולקטיבית "אמיתית" ובלתי-מותנית.

אין זה צעד "בתוך" מסגרת העבודה, המבקש להסדיר מחדש את תנאי העבודה של מי שנוקט את הצעד הנדון, אלא צעד "חיצוני", של הסתלקות מקשר העבודה. זאת, גם אם תוצאת המהלך תיצור רוויזיה קיבוצית של תנאי ההסכם, מבחינת המתמחים שלא התפטרו.

אכן, מבחינה לשונית מדובר בצעד הפוגע בהליכי העבודה, אך יש לפרש ניסוח כוללני זה בהסכם מנקודת מבט נורמטיבית, המשקפת כהלכה את האיזונים החוקתיים בנדון. יתכן גם כי הוראה האוסרת במפורש התפטרות קולקטיבית בלתי מותנית, אילו נכללה בהסכם הקיבוצי, הייתה נפסלת כנוגדת את תקנת הציבור. קל וחומר הדבר כי יש להעדיף פרשנות השוללת את ראיית ההסכם הקיבוצי כקובע נורמה מעין זו.

אכן, בכל מקרה, התפטרות של עובד, גם במישור האינדיווידואלי, חייבת להיעשות בתום-לב, במישור הסובייקטיבי והאובייקטיבי גם יחד. תום-הלב, במקרה זה, מחייב כי ההתפטרות תהיה מדורגת, באופן המקטין את הסבל של הציבור ומאפשר היערכות הולמת של המדינה. זאת ותו לא.

גם כפייה זמנית כזו אינה מובנת מאליה, והיא מוצדקת רק בהינתן המחויבות החברתית המיוחדת המוטלת על רופאים. כפייה בלתי ארעית של המשך העבודה אינה סבירה. גם במסגרת מהלך בעל אופי קיבוצי (ולא רק ב"טפטוף" של התפטרויות אינדיווידואליות) רשאים עובדים להחליט כי קצה נפשם בהמשך עבודתם הנוכחית, וכי הם פונים לעיסוק אחר.

הכותב הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.