מילה לא תשמעו ממני

דמיינו שאתם בבית שלכם, במיטה שלכם, עטופים בשמיכה. מרגישים הכי מוגנים בעולם, נכון? פתאום אתם שומעים רעש. פורץ! איש זר, שמעולם לא הכרתם, חדר לביתכם, למבצרכם. ועכשיו הוא מתמקם שם, בחדר השני. הדלת שלכם נעולה, אבל אתם בחרדה - מה עושים?

זה אולי נשמע מופרך, אבל החרדות האלה לא כל-כך רחוקות ממה שחווה "הרוב הדומם" בכלי הזה שנקרא פייסבוק. רובם המכריע של גולשי הפייסבוק, למעלה מ-80%, נמנעים מביצוע כל פעילות גלויה כמו תגובה או לייק. למה? כי הם רוצים להימנע מלהזמין את "הפורץ" הביתה.

בין חברי הפייסבוק שלי יש מנהלים בכירים של חברות גדולות ומשמעותיות במשק. אין להם בעיה לשלוח הודעה פרטית כשהם אוהבים משהו, אבל לכתוב על הקיר? לא ולא.

ויש להם המון תירוצים מוכנים: "כל לייק שלי שווה הרבה", "יש לי לקוחות / עובדים / ספקים / משקיעים, ואני לא רוצה להרגיז אף אחד", "זה לא לכבודי, בכל זאת, אני מי שאני...", "אני לא רהוט בכתיבה שלי", "אני לא זקוק לתשומת-הלב" ועוד. העיקר שלא יצטרכו לכתוב דבר. הם נמנעים.

רק אל תבקשו מהם לעשות משהו מביך כמו ללחוץ על סרטון הומוריסטי. התגובה שלהם תהיה משהו כמו "אנשים יתהו איך זה שאני כל הזמן מספר להם שאני עובד קשה, ופתאום יש למישהו חשוב כמוני זמן לצפות בסרטונים בפייסבוק. הכי טוב להיות אוויר. שלא ישימו לב אליי". להימנע.

הגיע הרגע לשאול את עצמנו בכנות: למה שאני אמנע מלעשות משהו שעושה לי טוב - להגיב על משהו שבא לי להגיב עליו, משהו שהצחיק אותי, ריגש אותי, הרגיז אותי - רק בגלל שאנשים אחרים, ולא פעם אנשים לא משמעותיים למהלך החיים שלי, עשויים לחשוב כך או אחרת?

נכון שאנשים אחרים משפיעים על חיינו, אבל רובנו גם יודעים שאם יש מתכון בטוח לכישלון - זה לנסות לרצות את כולם. אם אנחנו מציבים מראה מול עצמנו, ומדברים בכנות - לפחות אדם מול עצמו - אנחנו צריכים לשאול, האם מה שמפריע לנו באמת הוא מה יחשבו על מה שאנחנו עושים, או חס וחלילה, שבאמת יכירו אותנו כמו שאנחנו? רובנו ממהרים לבטל את האבחנה, כי התשובה עלולה להביך אותנו - מול עצמנו.

הרי אנחנו כל-כך משתדלים לעטוף את עצמנו במסכות - מקום המגורים, השעון, המכונית, היחידה בצבא, התואר באוניברסיטה, מותגי הבגדים והנעליים - כולם חלק ממסכה, מסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולסביבתנו על האדם שאנחנו. אבל יש פער, והוא מציק. הפער בין האדם שאנחנו באמת, לבין האדם שאנחנו מנסים להציג לסביבתנו.

הפער הזה הוא מה שמאפשר ל"פורץ" - לאנשים האחרים, ולא בדיוק החברים הקרובים שלנו - לחדור למקום הכי פרטי והכי אישי שלנו, ולהכתיב לנו מה לעשות. כי אם אנשים יגלו את מה שאנחנו אוהבים ועושים באמת, אולי הם יחבבו אותנו פחות?

פייסבוק, במקום לאפשר לי להסתיר את עצמי, עושה את ההפך - הוא חושף את האדם שאני באמת, את הדברים שאני אוהב באמת. הוא חלק מתופעה של הארת פינות אפלות שמתקדמת לאט ובאיטיות לכל פינה בחיינו - חושפת יותר ויותר מהעמדות הפנים, השקרים והבלופים של ארגונים, חברות, מותגים, פוליטיקאים וגם של בני אדם (יש הבדל בין פוליטיקאים לבני אדם, אתם יודעים).

זה לא אומר שצריך לחשוף הכול - ממש לא. אבל איך את יכולה לקרוא לעצמך אדם בוגר ועצמאי אם את לא יכולה להרשות לעצמך לכתוב "אויש, הרגת אותי מצחוק עם התמונה הזו", כשמשהו הצחיק אותך? (כן, גם אם זה לא הכי פוליטיקלי קורקט).

ואם אני לא פעיל בפייסבוק - אז רואים שאני נמנע. ואדם שנמנע הוא אדם שיש לו מה להסתיר. הוא כנראה אדם שלא שלם עם מי שהוא, לא בטוח בעצמו, באהדה של הסביבה כלפיו. כמו אדם שחי עם פורץ בבית. עכשיו תחליטו איך אתם רוצים לחיות.