הפלישה הגדולה

בלילה שאחרי הגשם הראשון הופיעה התולעת השחורה הראשונה. דרכתי עליה בלי משים, אבל הסנונית הזוחלת הזאת הייתה רק אות הפתיחה לסרט אימה, שאפילו היצ'קוק לא השכיל לביים מרוב גועל ותיעוב.

בלילה שאחרי התולעת הראשונה, נכנסו לבית עם רדת החשיכה עשרות תולעים. בכל פעם שדרכתי עליהן בטעות הן השאירו כתם על הרצפה, סימן סגול כמעט כמו דיו. כזה שאי אפשר להוריד אפילו עם אקונומיקה. בערבים הבאים התגבר קצב זחילתן ואני, שבדרך כלל לא מתרגש מבעלי חיים ואפילו אוהב אותם, נתקפתי בתחושת מיאוס ובחרדה הולכת וגוברת. מאות תולעים זרמו מבעד לדלת דרך כל חרך אפשרי בקיר, וכיסו את הרצפה, את הקירות ואת התקרה.

בשלב הזה התחלתי לטאטא אותן כל עשר דקות. אספתי אותן עם יעה קטן, והשלכתי לאסלה, וחוזר חלילה. ברגע שגמרתי לאסוף 40-30 תולעים, סובבתי את הראש לאחור והבחנתי שעוד קבוצת מזיקים התגנבה לתוך ביתי. בהתחלתי חשבתי שתוך יום-יומיים יעבור זעם, וביתי יחזור להיות מבצרי, אבל התולעים המשיכו להגיע כל אימת שירד החושך במספרים הולכים וגדלים.

בשלב הזה המטאטא והיעה כבר נדבקו לי לידיים. אספתי אותן באופן אובססיבי, אף שידעתי שכל התולעים שאספתי היו רק טיפה בים השרצים הגדול. אתם מבינים בוודאי כמה קשה להסתובב בבית, כשכל עשרה סנטימטרים יש מוקש נעל זוחל, שמשנה את מקומו באופן אקראי, ושאם בטעות אתה דורך עליו - הוא מתפוצץ ויש לך כתם שחור-סגול מגעיל על הרצפה. בשלב הזה זימנתי קונסיליום של שכנים בוגרי בית ספר שדה הר מירון ואקולוגים מדופלמים, שייתנו לי עצות איך להתגבר על הצרה שנפלה עליי. התברר שהתולעים האלה הן בכלל רבי-רגל. רב-רגל, למי שלא יודע, הוא בעל החיים הראשון שעלה לפני 420 מיליון שנים (זמן פעוט יחסית, במונחי אבולוציה) מהים ליבשה. בעצם, הוא מאובן חי, שלא השתנה כל מאות מיליוני השנים האלה. הוא נושם דרך נקבים קטנים בגופו וכך מקבל את החמצן מהאוויר. הלחלוחית באדמה הרטובה מגשם גרמה להן לצאת מהחורים. 420 מיליון שנים מנסים מיטב מומחי האבולוציה לחסל את הצרה הזאת ולא מצליחים. אז מי אני, בן אנוש קטן וזמני, שיוכל להצליח להכחיד את אוכלוסיית רבי-הרגל שחודרת לביתי?

מה לא המליצו לי מומחי האזור? לפזר אופיגל נגד קרציות של כלבים על מפתן הבית, לרסס באיזשהו חומר שאפילו שמו מעורר בי חלחלה, לייבש את הערוגות שצמודות לבית. את העצה הטובה ביותר קיבלתי דווקא משכנתי מיכל, שגם אצלה קרתה התקלה הפרהיסטורית הזאת. היא המליצה לי לרסס ב-K500, משהו אכזרי שאמור לקטול כל חרק וזחל ושרץ למינהו.

קניתי את כל בקבוקי התרסיס האכזרי הזה שמצאתי על המדפים. כל הרעיון לנהל חיים אורגניים התנדף לו. ריססתי את מפתן ביתי, ובבוקר קמתי למרחץ דמים מטורף. מאות רבי-רגל שכבו מגולגלים על גחונם והפרישו נוזל סגלגל, שעשה מהכניסה לבית שלי כתם רורשך אחד גדול ודוחה.

ושלא תחשבו שבכך מלאה סאת הייסורים. רבי הרגל לא שרדו מיליוני שנים סתם כך. הטיפוסים האלה הם שרדנים לא קטנים. הם המשיכו להיכנס דרך הקירות, לא יודע איך, אבל במספרים יותר קטנים. הבעיה לא נפתרה, אמנם, אבל קטנה לממדים אפשריים. כל בוקר אני קם, מצחצח שיניים ומשפשף באקונומיקה את הרצפה בכניסה לבית, בניסיון נואש אך עקר להוציא את הכתמים.

בכל ערב אני מרסס את הכניסה, ועדיין ממשיך לדרוך עליהם ולשמוע את הפצפוץ המגעיל. ומכיוון שנסוגותי לרגרסיה פרהיסטורית, ואני מתהלך לי עם בעלי חיים שחיו גם לפני 420 מיליון שנים, אתמול בצהריים עשיתי את מה שלא עשיתי כבר 15 שנה לפחות - הכנתי פשטידת פטריות! גם פטריות יוצאות אחרי הגשם, כמו רבי-רגל.

אימא שלי הייתה מומחית אדירה לפשטידות, גם בגלל שאחותי הקטנה צמחונית ולא הייתה ברירה. פשטידת פטריות הייתה הדבר הכי נפוץ אצלנו בבית. אין צורך להכביר מילים על העובדה שהפשטידה הזאת הייתה טעימה באופן מדהים, נכון לזמנה, על אף שלא תמיד הוכנה מפטריות טריות. כל מה שנשאר במקרר נכנס לבלילה, והפך להיות פשטידה מזינה וטעימה להפליא. הגבינות הגנריות ביותר מהסופר הוכנסו לתערובת. גם אבקת מרק לפעמים, הס מלהזכיר, ובכל זאת התוצאה הייתה מצוינת. אימא שלי הייתה מלכת הפשטידות, וכשהכנתי את פשטידת הפורטובלו שלי חשבתי עליה וניסיתי להכין פשטידה ברוחה ובצלמה.

מתכונים

פשטידת פטריות

חומרים: 2 סלסילות של פטריות פורטבלו (אפשר גם לערבב פטריות יער כמו שנהוג להגיד או שמפיונים), 5 שיני שום כתושות, 1 בצל בינוני גדול קצוץ דק, 2 מכלים של שמנת מתוקה 38%, 5 ביצים, 150 גרם גבינת קשקבל, מעט עלי תימין, קורט מוסקט, 6-5 כפות שמן זית, 50 גרם חמאה, מלח ים גס ופלפל לבן גרוס טרי לפי הטעם.

הכנה: מפרידים את רגלי הפטריות וקוצצים את גופי הפטריות לקוביות בינוניות. מחממים מחבת גדולה, מוסיפים לתוכה שמן זית וחמאה. כשהחמאה נמסה, מטגנים את הבצל עד שנהיה שקוף. מוסיפים את הפטריות שקצצתם עם מעט עלי טימין, וממשיכים לטגן עוד 3-2 דקות. מוסיפים את השום הכתוש וממשיכים עוד כחצי דקה. מורידים מהלהבה ומעבירים למסננת.

מניחים להתקרר מספר דקות או עד שמגיע לטמפרטורת החדר. מערבבים את הביצים עם השמנת במטרפה. מעבירים את הפטריות ואת הבצל שהקפצתם לתוך תערובת הביצים והשמנת. מתבלים במלח, בפלפל לבן ובמוסקט. מגרדים את גבינת הקשקבל ומוסיפים לתערובת. יוצקים את בלילת הפטריות לתבנית פיירקס או חרס משומנת בחמאה ואופים כ-45-40 דקות בטמפרטורה של 180-170 מעלות (תלוי בתנור). מגישים עם סלט וחושבים על רב-רגל, וכמה בני מזל אתם שהם בחרו להתקיף אותי ולא אתכם.

הערה: לא צריך להסביר, מן הסתם, שעל המתכון הבסיסי הזה אפשר לעשות אינספור וריאציות. פשטידת מנגולד וכרובית, פשטידת ברוקולי או פשטידת כרישה. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לעקוב אחרי המתכון הראשוני ולשחק עם סוגי הגבינות והירקות שאתם מוסיפים.

אבל באמת שאין צורך לדבר על זה יותר מדי, נכון? האימהות שלכם בטח דחפו לכם אינספור פשטידות במהלך חייכם. הדבר הזה היה באופנה בשנות השבעים-שמונים. אי אפשר היה להיכנס לבית קפה בלי להזמין איזו פשטידונת. אי אפשר היה להגיע לארוחת יום שישי בלי פשטידת ברוקולי (קפוא, בדרך כלל). אז שיהיה לכם בהצלחה באפיית הרטרו הזאת, ורק שתדעו שאחרי שאכלתי את פשטידת הפורטבלו שלי נזכרתי כמה שזה טעים, ואפילו שזה נורא אנכרוניסטי ומאוד לא באופנה, לא מזיק מדי פעם להוציא איזה מתכון או שניים מהבויידעם. לא כל מה שאימא עשתה הוא לא רלבנטי לחלוטין.