משורר היין

"אם יש משהו שיין יכול ללמד אותך, זו ענווה". אבי פלדשטיין מעביר יד על שיערו המשוך לאחור ולוקח עוד לגימה מיין הארגמן, יין שהוא כמובן יוצרו. אם יש בישראל יינן אחד הזכאי להתהדר בנוצות הנכספות כל-כך, נוצותיו של מי שמייצר יין מקומי אמיתי, הרי שפלדשטיין הוא כנראה האיש.

ארגמן הוא זן ענבים אדום שהוכלא בישראל משני זנים אחרים, קריניאן והזן הפורטוגזי סוזאו. זהו למעשה זן ענבי היין היחיד שפותח בישראל. רוב הייננים משתמשים בזן הזה כדי ל"מלא" בקבוקי יין זול. התכונה הטובה היחידה המיוחסת לארגמן אצלנו היא יכולתו המופלאה לתת ליין צבע ארגמני עז. מכאן גם שמו. אבל לא בבית ספרו של אבי פלדשטיין.

המשורר-בוהמיין-ברמן לשעבר הפך למדריך יין ואחר כך ליינן הראשי של יקבי סגל, משרה שבה הוא אוחז למעלה מעשור וכנגד כל הסיכויים. מי שמכיר את מזגו הפרוע (לשעבר?) של פלדשטיין ואת אופיים החקלאי המרובע של בעלי הבית מבין היטב למה כוונתי. גם פלדשטיין התחיל את הרומן שלו עם הארגמן באותה דרך ומילא בו מיליוני בקבוקי יין "סגל אדום רגיל", אבל אולי בזכות העובדה שמעולם לא רכש השכלה ייננית מסודרת והפך ליינן היקב כמעט במקרה, הוא הצליח לפקוח עיניים ולזהות בארגמן את מה שאף אחד לא מצא בו עד אז, ובעצם גם לא מצא מאז - את יכולתו להעניק ליין לא רק צבע עמוק ונהדר, אלא גם טעם. טעם אחר.

זה יין מוזר, אני חושב לעצמי בקול רם, ופלדשטיין מחייך ומסכים.

יישנת חלק ממנו בחביות עץ אלון אמריקאי? אני תוהה. "כן", הוא מודה.

בדרך כלל אני לא סובל את טעמו הוונילי של האלון האמריקאי, אבל לא הפעם. יש ביין הזה משהו אחר. מין סינתזה בין עולם היין הישן, אירופה, ובין העולם החדש, אמריקה, אוסטרליה וכל השאר.

במסגרת החיפוש אחרי התשובה לשאלה הקצת יומרנית (ואולי גם נאיבית) "מה זה יין ישראלי, והאם יש בכלל דבר כזה בשלב כה מוקדם בהיסטוריית היין שלנו" - 120 שנה הם בבחינת הרף עין כשמדובר ביין - היינות של פלדשטיין והאיש עצמו הם תחנת חובה. חובה נעימה. "תראה איזה יופי", הוא מחייך פתאום. "אנחנו אוכלים סלט חצילים, אויב גדול של יין, אתה בוודאי יודע. והנה, הארגמן מסתדר איתו. וגם עם סלט הירקות שליד, לא ממש חבר גדול של יין, בטח לא כשהוא מלא בבצל חי, נענע וסומק".

גם פלדשטיין, כמו רבים אחרים, לא יודע לומר מהו בדיוק יין ישראלי, אבל הוא מחפש את התשובה בכל מיני נסיונות. בהשריות ארוכות של הקליפות עם המיץ, בחיפוש אחרי האיזון הנכון בין העץ לפרי, בהורדת אחוזי האלכוהול, בניסיון להפיק יינות שהם גם "ירוקים" בטעמם, ולא רק "אדומים", וגם בכרמי הגליל, שהוא היה אחד הראשונים לזהות את איכותם הנהדרת. "הגליל עוד לא אמר את המילה האחרונה, אני מבטיח לך עוד הפתעות משם", הוא אומר מבלי לפרש. במיוחד הוא בולט ברצונו וביכולתו לנסות להבין את האדמה המקומית. מה היא רוצה, מה היא יכולה ומה היא אוהבת.

"כולם מדברים על 'להצמיא את הגפן'", הוא אומר, "'כי ככה היא סובלת, ועושה יין טוב יותר'. איפה? בבורדו אולי. אבל כאן, אצלנו? בחייכם, חם פה רצח. תנו לגפן לשתות בזמן, לפני שהיא תמות לכם".

פלדשטיין לא נעול על ארגמן או אפילו קריניאן כתשובה הישראלית ליין העולמי. הוא נותן את כל הכבוד שאפשר לתת למלך הענבים, הקברנה, אבל גם איתו הוא משחק, מתמודד, מנסה להבין מה נכון בשבילו אצלנו. "כולם מרככים את הקברנה עם מרלו, כי ככה עושים בבורדו", הוא אומר, "אבל אצלנו זה ההפך. לא יודע למה, אבל המרלו שלנו קשוח. כולם יודעים את זה, אבל מתעלמים. אסור להיות מקובע. אני מנסה כל הזמן".

אני יושב מולו ויודע שגם אם לא אמצא את התשובה לשאלה מהו יין ישראלי, היינות של אבי פלדשטיין מיקב סגל הם אולי הדרך הכי טובה שאני מכיר לשאול אותה.