אז ביבי אמר, אז מה

"האמת היא שישראל רוצה שלום. האמת היא שאני רוצה שלום", הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת האו"ם בניו-יורק. להצהרה הזו איש לא מחא כף. אפילו לא במשלחת הישראלית. אפילו לא בקהל גדוש היהודים, שבאו לעודד מול מי באולם העצרת הכללית שהתעקשו לא להריע לראש הממשלה.

אף אחד מאיתנו העיתונאים, הישראלים, הצופים בנאום, לא התרגש. ההכרזה הזו לא הפכה לכותרת. לא ראשית. לא כותרת משנה. לא בכלל. זה נשמע לנו כמו פזמון חוזר.

זה הטיעון המרכזי שאנחנו מציגים לעולם פעם אחר פעם. לא משנה מי ראש הממשלה. מהשמאל, מהימין, מהימין שהפך לשמאל, ולהפך. למה לא מאמינים לנו? אנחנו שואלים בתימהון. "מה עשיתם למען השלום לאחרונה?", שואלים את ראש הממשלה נתניהו. "הסרנו מחסומים", הוא אומר. "אחרי שהנחתם מאות ועדיין נותרו עשרות", מזכירים לו. "הקפאנו את הבנייה", הוא שולף בגאווה, "למורת-רוחם של המתנחלים".

"אחרי שלחצנו עליכם בכל הכוח ואיימנו ומה לא", מזכירים לו, "וגם זה בכזה כאילו. במהלך הקפאת הבנייה המשכתם לבנות יותר מאלפיים דירות". "אמרתי שתי מדינות לשני עמים", יאמר ראש הממשלה, "אמרתי שאני מוכן לפשרות כואבות", הוא ימשיך. "אז אמרת. השאלה היא מה עשית". מי שנמנע לעשות יכול לומר הכול. להסביר, לשכנע, ליילל, להתלונן, לתרץ ולחצרץ. לא משנה מה אמרת ומה הצהרת, מה כתבת ולמה הטפת, הדבר היחיד שקובע הוא מה עשית.

נתניהו למד את זה היטב על בשרו בעסקת שחרור המחבלים תמורת גלעד שליט. 3 עשורים ויותר נתניהו מטיף לאי-כניעה לטרור. הוא זועק בכל ספר, מאמר, ראיון טלוויזיה, שאסור לדבר או לוותר לטרור. הדרך היחידה לעמוד בעקרונות שקבע נתניהו היא להימנע. להימנע מלדבר. להימנע מלהכריע. להימנע מהמפגש בין העקרונות הצודקים לקרקע המציאות המורכבת. מי שלא מוכן לשחרר מחליט לוותר על גלעד שליט. נקודה.

נתניהו החליט להימנע מההימנעות ברגע שבו נבחר והחליט להמשיך את המשא-ומתן לשחרור שליט. הוא החליט לפעול. הוא החליט ליזום. בסוף הוא החליט להכריע. לבגוד בחלק גדול מעקרונותיו כדי להציל חייל אחד. זאת מנהיגות.

צריך לציין שאף אחד בממשלה הפעם לא נמנע. 26 הצביעו בעד. שלושה נגד. מי שהיה נמנע היה מואשם בפחדנות. בצדק. מי שנמנע בעצם אומר - אני מוותר על תפקידי בממשלה. נבחרתי כדי להשפיע ולהכריע, אבל אני מעדיף לשתוק ולתת לאחרים לעשות עבורי את העבודה.

בפסיכולוגיה יש מושג "הראיה הנגלית". מה שנגלה לעין הוא האמת. אם אני מגדיר את עצמי חובב טיולים בעולם, הרפתקן נועז ואיש שטח, אבל בפועל המימוש שלי להגדרות אלה הוא צפייה בנשיונל ג'יאוגרפיק בשעות לילה תוך כדי רביצה על הספה, הראיה הנגלית היא שאני בטטת כורסה. זה תקף גם במדיניות.

אם ישראל מצהירה שהיא רוצה שלום יותר משטחים ובמשך 4 עשורים היא מחזיקה בשטחים מכל מיני סיבות שתלויות בה ובאחרים, ואין לה יחסי שלום - הראיה הנגלית מטילה ספק משמעותי בהצהרה. כך גם לגבי עמידתו של נתניהו מול הטרור, כך גם לגבי הצהרותיהם של קודמיו שהם יעשו הכול כדי להחזיר את גלעד שליט.

אני, לדוגמה, מתרפק מדי פעם על תקופה קצרה בנעוריי שבה נהגתי לרכוב עם אחי ועם חברים טובים על אופנועי שטח. דמיינתי אז את עצמי כרוכב נועז. תכננתי שכשאהיה גדול ויהיה לי קצת כסף פנוי, או פנאי, או שניהם, יהיה לי אופנוע שטח שעליו אוכל לטייל כמו אז, בארץ.

אני כבר די גדול. יש לי משפחה ו-4 ילדים, שתי מכוניות, אחת שמתאימה לחמולה קטנה, ואופניים. אופנוע אין. בדמיוני אני אולי רוכב נועז, בחלומי אני מושך את הידית, פותח מצערת, ובשאגת מנוע מטפס בקלילות על מעלה מדברי ומותיר מאחוריי ענן אבק מרשים. במציאות הראיה הנגלית היא שהפכתי לאיש משפחה מיושב. אני נמנע לצערי מלהגשים את חלומי, אבל לא נמנע מלומר לעצמי את האמת.

בכלל, הכי חשוב בעיניי זה להימנע מלהימנע. עדיף להכריע, להחליט, לקחת אחריות, לטעות או להצליח, אבל להרגיש אפילו קצת שזה בידיך. זאת אשליה, כמובן, אבל, אני נמנע מלהזכיר את זה לעצמי כל הזמן.