כולנו בני ערובה של ההסתדרות

העיסוק בחטיפת בני ערובה אינו נדיר בעולמנו. הפלסטינים עוסקים בכך כדי לשחרר טרוריסטים מבתי כלא בישראל. אנשי הגרילה בקולומביה עוסקים בכך למטרות פוליטיות, וכך גם המורדים המוסלמים בדרום הפיליפינים. שודדי הים בסומליה עושים מה שעשו שודדי ים מימים ימימה: מחזיקים בני ערובה כדי לזכות בכופר. וגם שודדי יבשה כאלה יש, למשל במקסיקו.

אבל אין דוגמאות רבות של החזקת אומה שלמה כבת ערובה. השתיים הידועות ביותר מצויות בצרפת ובישראל.

אם למקרא הדברים האלה מתרוממות גבות הקורא, אין להתפלא על כך. אבל זהו בדיוק מה שעושה ההסתדרות. הכרזת שביתה כללית במשק אינה אלא חטיפת אומה שלמה והחזקתה כבת ערובה, כדי להפעיל לחץ על הממשלה שתיענה לדרישות החוטפים. ואם הגבות עדיין לא ירדו, אז הנה הסבר.

אין שום קשר לשאלת הצדק של ההסתדרות

במקרה הקונקרטי בימים אלה, מדובר באופן העסקתם של עובדי קבלן. הכוונה כאן איננה להיכנס לשאלה אם יש צדק בדרישות ההסתדרות בעניין זה. לדידי, הממשלה הייתה צריכה להתערב מזמן כדי להבטיח תנאים מתקבלים על הדעת לעובדי קבלן. אילו עשתה כן, היה העימות הנוכחי נמנע, קרוב לוודאי.

כדאי גם להזכיר, שתופעת עובדי קבלן נפוצה מאוד במדינות המערב, בעיקר באלו שבהן חוקי העבודה נוקשים במיוחד כמו ספרד. אצלנו זו קשיחות חלקית: מי שקיבל קביעות במגזר הציבורי (משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, אוניברסיטאות, בתי חולים ועוד), אי-אפשר לפטרו. בספרד, הכלל הזה תופס גם במגזר העסקי. לכן, המעסיקים בספרד נמנעים מלשכור עובדים, מפני שאינם מוכנים לקחת את הסיכון שלא יוכלו לפטרם כשלא יזדקקו להם. זהו אחד ההסברים לשיעור האבטלה הגבוה בספרד.

כדאי גם לזכור, שבישראל רבים מעובדי הקבלן הם אנשי ביטחון. וכמו שידוע לכל, התעסוקה בתחום זה תלויה מאוד במצב הביטחוני - בימים של אינתיפאדה דרושים יותר עובדים, ובימים סוערים פחות דרושים פחות אנשי ביטחון. אם כולם יקבלו קביעות, מה יעשה המעסיק בעובדים שאין בהם צורך בתקופות הרגיעה?

נשוב לעניין בני הערובה. מרים פלמונית חיה לבדה עם שלושה ילדים. אין לה מכונית. אחד מילדיה חלה והיא מבקשת להביאו לבית חולים. אבל ההסתדרות השביתה את התחבורה הציבורית. מרים פלמונית היא בת ערובה.

מוישה זוכמיך נפטר בחו"ל, והוא מונח בארון ומחכה להטסה ארצה לצורך קבורה. אבל ההסתדרות השביתה את נמל התעופה. קרוביו של מוישה, ואפילו גווייתו, הפכו בני ערובה.

מדובר בעיקר במצוקת האזרח הקטן

הקורא יכול להעלות דוגמאות נוספות, כיד הדמיון הטובה עליו. המשותף לשתי הדוגמאות הללו הוא ששום ועדת חריגים לא תוכל לפתור את המצוקה המתוארת בהן. נמל התעופה לא ייפתח כדי להביא את גופתו של מוישה, ואגד לא יופעל כדי להביא את מרים לבית החולים. היא תיאלץ לקחת מונית, מה שמהווה הוצאה כבדה בהתחשב בתקציבה הדל.

יש דרכים חלופיות לטפל בבעיית עובדי הקבלן, כאלה שאינן מצריכות להחזיק אומה כבת ערובה. למשל, בכל הנוגע לסקטור הציבורי, אפשר לדרוש שבחוזים הנחתמים עם חברות כוח אדם, יהיה סעיף המתיר לממשלה לנכות סכומים ניכרים מן המגיע להן, אם הן לא יקפידו על מתן מלוא הזכויות המגיעות לעובדים באמצעותן.

אפשר אפילו להסכים על כך שחלק מעובדי הקבלן יהפכו לעובדים מן השורה, אך בלא שיקבלו קביעות. זה היה מיטיב את מצבם בתחום השכר, מבלי להרע אותו בתחום הביטחון התעסוקתי.

ואם כלו כל הקיצין, ואי-אפשר להגיע להסכם סביר, אפשר להכריז על שביתות ממוקדות, למשל, ברשות המסים או בבנק ישראל - גופים שעיקר עיסוקם איננו במתן שירותים ישירים לציבור, אבל ששביתה בהם גורמת נזק לממשלה בכך שהיא מקשה על יכולתה למשול.

מה שאסור לעשות הוא לגרום סבל לכלל אזרחי ישראל.

הכותב הוא פרופ' בחוג לכלכלה חקלאית ומנהל באוניברסיטה העברית