נדחתה תביעת עו"ד גלאט-ברקוביץ' נגד ברוך קרא ו"הארץ"

בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה היום (ג') את תביעתה של עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', שהדליפה בעת עבודתה בפרקליטות את חקירת פרשת "סיריל קרן" בעניין ראש הממשלה דאז אריאל שרון, נגד העיתונאי ברוך קרא ועיתון "הארץ", שבו חשף את הפרשה בינואר 2003.

השופט אבי זמיר קבע כי לא הוכח כי קרא או מנהליו ב"הארץ" הפרו את חובת הזהירות, התרשלו או הפרו חובה חוזית בינם לבין המקור לפרסום, גלאט-ברקוביץ'.

פסק הדין מהווה ציון דרך חשוב בהגדרת מערכת היחסים שבין עיתונאי למקור ובניסוח היקף חובותיו של העיתונאי כלפי מקורות חסויים.

"חופש הביטוי, שהעיתונות החופשית היא אחד הביטויים המובהקים שלו", כתב השופט זמיר, "הוא מנשמת אפה של כל דמוקרטיה. חופש הביטוי והעיתונות אינו מובן מאליו. יש לדאוג לשמור עליו כל יום מחדש, שמא רוחות רעות יפגעו בו קשות. מי שמבקש לפגוע מעבר למידה הראויה בחופש הביטוי והעיתונות כורת במו-ידיו את הענף שעליו הוא עצמו יושב. יש להישמר מפסיקה, כמו גם מחקיקה, שמשמעותן תהיה הטלת אפקט מצנן מעבר למידה הראויה על חופש העיתונות".

יחסים חוזיים

בית המשפט קובע כי החיסיון העיתונאי התקבע במשפט הישראלי, "ודומה שאין עליו עוררין. ההכרה בחיסיון קנתה אחיזה בפסיקה, אף שטרם עוגן בחוק".

אי-חשיפת פרטיו של מקור איננו רק זכות של המקור, אלא גם חובה של העיתונאי, הן בתחום כללי האתיקה, והן בתחום המשפט האזרחי - דיני החוזים ודיני הנזיקין.

"בין עיתונאי לבין מקור שאינו מעוניין בחשיפת זהותו נכרת למעשה סוג של חוזה. ניסיון החיים מלמד כי בדרך-כלל מדובר בחוזה בעל-פה, אך אין בכך כדי לפגוע בתוקפו של החוזה. בין העיתונאי לבין המקור נוצרים לא רק יחסים חוזיים אלא גם יחסי שכנות וקירבה במובן המשפטי, כך שהעיתונאי חב חובת זהירות. גילוי פרטי המקור עלול להיחשב עוולה רשלנית לפי פקודת הנזיקין", ציין השופט.

מאחר שגלאט-ברקוביץ' הורשעה בעבירה פלילית של גילוי בהפרת חובה, דן השופט זמיר בשאלה האם עצם הרשעתה איננה מבטלת את זכויותיה במשפט האזרחי כמקור חסוי של קרא.

בהתאם לשני פרמטרים - האחד הוא קשר סיבתי בין ההתנהגות הבלתי חוקית לבין הנזק, והאחר הוא עוצמת הפליליות או הבלתי מוסריות של התנהגות המקור - קובע זמיר כי התנהלותה של גלאט-ברקוביץ', בכך שהדליפה חומרים של הפרקליטות במהלך החקירה הפלילית, איננה שוללת את זכויותיה כלפי קרא כמקור.

זמיר מסתייג מאימרותיו של בית המשפט העליון בפרשת ההדלפות מחקירתו של אביגדור ליברמן, שלפיהן הדלפות הן "רעה חולה", ומציין כי "חשיבותה של זכות הציבור לקבלת מידע נעוצה בהכרה כי המידע המצוי בידי השלטון איננו קניינו של השלטון - אלא קניינו של הציבור".

"עיתונאי אינו בלש"

בפרשה הנדונה טענה גלאט-ברקוביץ' כי 3 פעולות של קרא הפרו את חובות הזהירות שלו כלפיה: האחת היא ציטוט ישיר מהעתק המכתב שכתבה לפרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל; השנייה היא שיחת טלפון של קרא אליה שאותה ביצע מקו הטלפון הנייח בביתו; והשלישית היא העברת העתק מסמך חיקור הדין מקרא לעיתונאי ערוץ 2 משה נוסבאום, שהעביר בהמשך את המסמך לעו"ד ערן שנדר, שמונה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין לעמוד בראש צוות החקירה למציאת מקור ההדלפה לקרא.

"ברור כי על העיתונאי מוטלת החובה הראשונית לא למסור את שמו של המקור, ולהימנע ממסירת כל פרט אחר שיהיה בו כדי להסגיר את זהות המקור", קובע זמיר. "אין לפרסם פרטי מידע המצויים רק בידי המקור, כי אז יפנה הזרקור מיידית אליו. יש לזכור, עם זאת, כי עיתונאי אינו בלש איננו חוקר או סוכן סמוי, ויש להטיל עליו חובת זהירות סבירה, לא מוגזמת".

השופט קובע כי לא הוכח כי במעשיו של קרא הופרה חובת הזהירות, מאחר שלא יכול היה לצפות שעיתונאי בכיר כנוסבאום יעביר את המסמך לשנדר, "בשעה שהוא יודע שמתקיימת חקירה לגילוי המדליף".

השופט זמיר החליט שלא להטיל הוצאות על גלאט-ברקוביץ', מאחר שהיא "הביאה לבירור עניין לגיטימי, תקדימי ועקרוני".

קרא ו"הארץ" יוצגו על-ידי עו"ד זאב ליאונד. גלאט-ברקוביץ' יוצגה על-ידי עו"ד צבי בר-נתן. (ת"א 1121/07).