כל מי שסביבך, אדוני ראש הממשלה, אומר לך שאסור לך להפסיד במאבק הזה. שזה יהיה נורא, כי זהו כבר מזמן איננו מאבק על שכר הרופאים ואפילו לא על עתידה של הרפואה הציבורית. זהו מאבק על עקרונות - על השאלה הכמעט מיותרת - האם יש לקיים פסקי דין? על השאלה המשפטית מהו באמת תפקידו של בית הדין הארצי לעבודה? על הסוגיה המוסרית האם מותר לבצע התפטרות קולקטיבית כאמצעי לחץ לשיפור תנאי שכר?
מסבירים לך, ביבי, שעתיד יחסי העבודה במשק נמצא על הכף. שאי-אפשר, אבל פשוט אי-אפשר, לסגור משהו עם ארגון יציג שנבחר כחוק, ואחר-כך להתנגד להסכם, רק כי הוא לא מוצא חן בעיני מישהו. הרי מדובר כאן על שאלת הסמכות השלטונית. איזה תוקף, אומרים לך אנשי האוצר, יהיה להסכם שייסגר מחר בבוקר עם המתמחים? הרי דקה אחרי זה תקום קבוצת רופאים אחרת ותתחיל הכול מחדש.
בעצם, ביבי, אסור לך להפסיד במאבק הזה, כי הוא כבר מזמן מאבק על שאלת השאלות - האם אנחנו מדינה שמי שיש לו שאלטר ביד מנצח בה, או מדינה שיש בה עדיין כללי משחק, ואפילו כשרבים יש לדבוק בהם? זהו מאבק שאסור לראשי ממשלה להפסיד בו, אומרים לך. הם צודקים.
זה לא אותו דבר להכריע רופאים
אבל יש משהו שהם לא אומרים לך, אדוני ראש הממשלה. הם לא אומרים לך שאסור לך גם לנצח במאבק הזה. אסור לך לסיים את המאבק הזה בהכרעה, בנוק-אאוט, כי זה יהיה אולי ניצחון שמצטלם טוב ומייצר פוזיציה של מנהיגות, אבל מחירו בלתי נסבל - הרס של אחת מאחרונות המערכות הציבוריות הטובות שעוד נותרו לנו.
אסור לך לנצח במקרה הזה, לא רק כי זה לא נכון לנצח כאן, אלא גם כי זה לא כדאי. כי התוצאה תהיה פחות בריאות לאזרחי ישראל. התפוקה של הקופסה השחורה, שנקראת "מערכת הרפואה", איננה דומה לפסי ייצור אחרים. במה שמייצרים החברה האלה יש הרבה פחות "שעות", "משמרות", "תרופות", "מיטות", וגורמי ייצור סטנדרטיים, ממה שנדמה לנו. במוצר הסופי שלהם יש משקל גדול מאוד של מוטיבציה, שאפתנות, ותסלח לי על הביטוי - שאר רוח.
הרכיבים האלה נמצאים בכל מערכת, אבל, אין מה לעשות - ברפואה משקלם גדול יותר. מרגרט תאצ'ר ידעה להכריע כורים, רונלד רייגן ידע להכריע פקחי טיסה; אבל זה לא יהיה אותו דבר להכריע רופאים. הציבור הזה הוא באמת קבוצה איכותית ונדירה, שכבר עכשיו ברור שנשלם מחיר על הייאוש שפשה בהן. גם אם מחר יקבלו כל מה שירצו, רבים מהם יהיו אנשים אחרים וגם רופאים אחרים.
זה מה שלא מסבירים לך אלה שאומרים לך שאסור להפסיד. גם אם האוצר ייכנע וייתן למתמחים הכול, הם יהיו רופאים טובים פחות, כי הם למדו שהקהילה שהם מרפאים היא חברה כוחנית, חברה שמבינה רק כאסח. הם לעולם לא יסלחו לממשלה שאילצה אותם להתנהג כמו ועד של עובדי נמל. זה לא מה שהם רצו להיות כשהתקבלו ללימודי רפואה.
סינדרום ירושלים
אבל הדברים האלה לא נכתבים רק מנקודת מבט תכליתית. אל נא תפרש את דברי במובן ה"כדאיניקי" שלהם. אם תמצא זמן לעשות רגע זום-אאוט ולהתבונן מגובה של 20 אלף רגל על המצב, תראה תמונה מדאיגה. תראה חברה שהתבלבלה והפעילה מנגנון הרס עצמי. היא מקיאה מתוכה את טובי אנשיה. היא עושה את זה לרופאים, שבראשם מבינים את הסיבות שבגללן אסור לך להפסיד להם, אבל בלבם מרגישים שאין להם עניין להיות חלק ממערכת הרפואה מהסוג שנוצר. היא עושה את זה גם ליזמים ולאנשי עסקים שמקבלים כבר כמה חודשים מסר אגרסיבי של "מצליחים, נמאסתם", ובסגנון קצת פחות אגרסיבי היא עושה את זה לקבוצות איכות נוספות בתוכנו.
הפעם האחרונה שהפעלנו את המנגנון הזה הייתה בירושלים. זה היה פחות או יותר בשנות ה-70, אז אוכלסה ירושלים על-ידי קבוצות ערבים, חרדים וחילונים, שהיו אנשי אקדמיה והשירות הציבורי. לאט, לאט העבירה עיר הבירה לאחרונים מסרים שליליים. בשנות ה-80 הם הבינו, התחילו להרגיש לא רצויים בביתם, והיגרו החוצה. בהתחלה למבשרת, אחר-כך לתל-אביב ובסוף הקימו לעצמם את מודיעין. רק אז הבינה ירושלים, שהם היו הקבוצה שהחזיקה אותה, אבל זה היה מאוחר מדי. מעשית היא הפכה לעיר פושטת רגל כי תמהיל האוכלוסיות שנשארו בה איננו מסוגל לקיים אותה.
אסור לך להפסיד, ביבי, במאבק הרופאים, אבל אם חלילה תנצח בו - תפעיל במערכת הרפואה הציבורית שלנו את סינדרום ירושלים.
הכותב הוא מנכ"ל איגוד הבנקים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
