צריך היה לחגוג את חוק לשון הרע

תפיסה גלותית, הנשענת על היסטריה וחרדה משלטון דיקטטורי, אחראית לשורה של הלכות משפטיות מביכות ומקוממות שיצאו את בית המשפט העליון בישראל משך דורות. כולן עוסקות בזכותו של אדם לשם טוב. חתומים עליהן בגאון גדולי שופטי ישראל - מאגרנט ושמגר ועד ברק - שהם ובני משפחותיהם נסו מאירופה כדי להקים כאן חברה חופשית.

לכולם מכנה משותף אחד: פאניקה בלתי רציונלית. כאילו יצירת איסורים מחמירים על מוציאי דיבה תצר את צעדיה של עיתונות, החייבת להיות עשויה ללא-חת, והדבר יוביל, חלילה, לסתימת פיות, לעריצות ולשליטה חסרת מעצורים של רודנים תאבי-כוח, העושים בעמם כבתוך שלהם.

בלשון משפטית מצודדת וצייקנית הם פסקו פעם אחר פעם כי זכותו של אדם בישראל לשם טוב אינה אופקית לחופש הביטוי, אלא אנכית לו. רוצה לומר, חשובה פחות.

תאמינו או לא, הם לא התכוונו לזה. כלומר, לא באמת. הם כיוונו לחשיבות הבלתי רגילה שחייבת להיות לעיתונות חופשית במדינה דמוקרטית.

חיסולה של הזכות לשם טוב לא נעשתה מעולם לערך בפני עצמו. היא רק הועלתה קורבן על מזבח המורא הגדול מפני שלטון עריץ ובלתי מבוקר, בשל עיתונות חלשה, מגומדת וחסרת שן נושכת. אין - ולא הייתה קיימת מעולם בישראל - זכות לטנף את רעך. זוהי המצאה זדונית של כמה חברי כנסת, משפטנים, מעצבי דעת קהל ועיתונאים מבולבלים.

התיקון החדש לחוק איסור לשון הרע, שעבר בשבוע שעבר בכנסת בקריאה ראשונה, והציע סוף כל סוף למלעיזים, הולכי הרכיל והמתגוללים למיניהם, לשמור על לשונם ולהיזהר בקולמוסם, צריך היה להוציא חוגגים לרחובות.

הנה כי כן נחתמה תקופת הבהלה, שהונהגה עשרות שנים על-ידי שופטים אשר אבותיהם נרדפו, נכלאו ונרצחו - רק משום שלא סרו למרותו של השלטון, מבלי שהיה כלי תקשורת אחד אשר העז למחות, לפצות פה או לצפצף.

עידן חדש בפתח. זה המכיר בחובה להגן על עיתונות חופשית, בלי להרוס לאף אחד את החיים. מדובר באחד מרגעיה היפים של החברה הישראלית, שפסקה מלחיות את העבר על חשבון ההווה. בעיקר כזו שחדלה מלהלקות את עצמה על-ידי היתר לרמוס את כבודן ואת שמן הטוב של הבריות, רק כדי להבטיח עיתונות חופשית ונמרצת המסוגלת לבקר את השלטון ואת מעשיו.

חברה האוכלת את עצמה לדעת

התיקון לחוק איסור לשון הרע היא חקיקה צברית, מקומית, נטולת היסטריה ושופעת ביטחון עצמי. היא אירוע מכונן בו הסתיים הצורך להבטיח עוד את חופש הביטוי - החשוב כל-כך - באמצעות הסכמה גורפת לזרוק בוץ באחרים ככל העולה על רוחנו.

לא דרוש לנו יותר הנזק הנורא של עיתונות חסרת מעצורים, בלתי אחראית וכזו המקלה ראש בצורך של כל אדם ליהנות ממוניטין טוב כדי להתקיים. הסיפור הזה, כאילו נשקפת סכנה לדמוקרטיה משום שהתקשורת תיאלץ מעתה לחשוב פעמיים לפני שהיא קורעת מבשרו של אדם, איבד פתאום מזוהרו.

בשם אלוהים, הרי מה ביקשנו לעצמנו בסך-הכול - חברה בה עיתונות חופשית יודעת לחיות לצד הזכות לשם טוב. לא זה מעל זה. לא זה מתחת לזה.

שוו בנפשכם מה היה קורה אילו אנשים היו מפנימים בוקר אחד את העובדה שהם פשוט אינם זכאים לשם טוב, שלא חשוב להם עוד מה יגידו עליהם אם יתפסו אותם בקלקלתם.

מי שחושב שבני אדם יכולים להפוך לזומבים ההולכים ברחובות וטורפים אחד את השני רק בסרטי אימה, לא יודע על מה הוא מדבר. קחו מכל אחד מאתנו את שאיפתו הטבעית לשם טוב ולכבוד - ותראו איך היצ'קוק מקבל אוסקר על תיעוד דוקומנטרי של החברה הישראלית האוכלת את עצמה לדעת.

אדם יכול לחיות יומיים ללא משקה, 4 ימים ללא מזון, אבל אפילו לא שעה אחת בלי שמו הטוב. ואל תנסו את זה בבית. תובנה כה פשוטה נדרסה משך 60 שנות קיומה של מדינת ישראל תחת מכבש של פסיקה מפוחדת, אשר דחפה את זכותו של האדם בישראל לשם טוב אל קצה החיים, למקום תלול ומסוכן, כדי לפנות מקום מרכזי ובלתי מתפשר לחופש הביטוי.

המחוקקים שביקשו עתה לתקן את העיוות הנורא, הציעו הצעה שאי-אפשר לסרב לה. מי שחושב אחרת - שיעשה טובה לעצמו וינסה לברר למה דחוף לו כל-כך להמשיך ולחיות במקום בו מותר לבזות, להעליב ולהשפיל אדם בלי לשלם על כך מחיר מלא.

הכותב הוא עורך דין.