המיעוטים שולטים בנו

מה ההסבר לקורה בסיעות הימין בכנסת ולבולמוס החקיקה נגד בית המשפט העליון ונגד עקרונות הכרזת העצמאות? דוח תקופתי של ארגון ימני קיצוני, כך מדווח מעריב (24.11), מדרג את חברי הכנסת של סיעות הימין על-פי תרומתם למתנחלים.

לדו"ח זה השפעה מרבית על עתידם של חברי הכנסת של הליכוד, שכן הם נבחרים בפריימריז של חברי המפלגה. בין החברים יש מיעוט מאורגן וממושמע של מתנחלים, לרבות הקיצוניים מ"נוער הגבעות", וחרדים לאומנים, שגודלו נע בין 20% ל-25% מחברי המפלגה. אל מיעוט זה מופנה הדוח התקופתי, המדרג את חברי הכנסת לפי הצבעותיהם.

מיעוט זה הוא כוח משמעותי משום שהוא ממושמע ומצביע כאיש אחד בעד הקיצוניים ביותר, בעוד קולות חברים מהשורה מתפזרים בין שאר המועמדים; כך שולט המיעוט בבחירות המוקדמות. אם מצרפים לכך את ההשפעה העצומה של לשונות המאזניים החרדיות, חייבים להגיע למסקנה ששני מיעוטים שולטים בנו: סרבני השירות הצבאי - החרדים, וסרבני החוק - המתנחלים.

ישאל השואל: הרי רוב התומכים בליכוד ובממשלה זו, אינם מתוך שתי קבוצות מיעוט אלה, אלא מיישובים עירוניים, העובדים לפרנסתם ומשרתים שירות קשה בצה"ל.

ואכן, סקרי דעת הקהל שעשה ערוץ הכנסת הוכיחו, שבציבור הרחב אין רוב ליוזמות הימין הלאומני-דתי, ושיותר ישראלים חושבים שיוזמות אלה מסכנות את הדמוקרטיה, מאשר אלה החושבים שאין בהן סכנה. מה קורה כאן?

המציאות סתרה את האמונה

התשובה נעוצה בשילוב שבין שיטת הבחירות היחסית, הנותנת כוח לא-יחסי לקבוצות מיעוט המהוות לשון מאזניים, ושיטת הבחירות הפנימיות - הפריימריז - המפקידות את בחירת המועמדים בידי חברי המפלגה.

לכאורה, בפנינו תהליך של דמוקרטיה השתתפותית, העדיפה על השיטה הקודמת של ועדה מסדרת. אכן, בעבר תמכתי בשיטה זו, מתוך אמונה שגם בתוך המפלגה צריכה לשרור דמוקרטיה. אך המציאות סתרה אמונה זו.

בחברה הישראלית קיים פער עצום בין המצביעים העירוניים הלא-מאורגנים והלא-ממושמעים, לבין הצבעה אחידה בישובים קטנים וממושמעים (כמו בעבר בקיבוצים, והיום - בהתנחלויות בשטחים ובכפרים ערביים, ואפילו בקרב מועסקים במפעל מסוים). כך נוצרה א-סימטריה בין הרוב העירוני החילוני, למצביעים לפי פקודה ושכנוע פנימי עמוק, בחלקים הממושמעים של המדינה.

תופעה זו נכונה גם בימין - שהפך מתנועה של ז'בוטינסקי לתנועה של "תג מחיר" - וגם בשמאל, כמו גוש השומר הצעיר בתוך מרצ וההשפעה הדרוזית הגדולה בתוך העבודה. התוצאה היא, לעתים קרובות, שמספר הפעילים של המפלגה, חברי מרכז ואחרים, גדול יותר ממספר המצביעים עבור אותה מפלגה ביישוב מסוים.

כך נוצר מצב, שלא רק בממשלה שולט המיעוט, אלא גם במפלגות עצמן; ולא סתם מיעוט, אלא באורח טבעי, המיעוט האידיאולוגי יותר, הקיצוני יותר, ובמקרה של הליכוד - המיעוט הפנאטי, הלאומני-דתי, הרוצה לחסל את העקרונות הגלומים בציונות ובהכרזת העצמאות. לתורת ז'בוטינסקי אין היום תהודה במרכז הליכוד בשל כוחו של מיעוט זה.

כך, בעזרת הפריימריז, גדל הקיטוב בתוך החברה וגדלה ההקצנה, המרחיקה את ישראל מיסודותיה הערכיים ומקהילת הדמוקרטיות הליברליות.

ולא רק בימין: מה שקרה בלשכת עורכי הדין (אולי עדיף לקרוא לה "לשכת עורכי הדיל") בקרב "גוש השמאל" הממושמע, שעשה יד אחת עם ש"ס כדי לסלק אישה מהגוף הבוחר את הדיינים - הוא מעשה שפל ומסוכן, לא פחות מפעולות "תג מחיר".

מה עושים? בכנסת זו, בה שולטת רוח הטירוף הלאומני-חרדי, אין כנראה מה לעשות, אלא להתפלל שהחל בבחירות הבאות תיוולד כנסת שבה יש רוב שפוי וציוני. כשזה יקרה, צריך יהיה לעבור לשיטה אחרת של בחירת מועמדים לכנסת - שיטה בה גוף מנהיג של המפלגה מציע רשימת מועמדים, וציבור הבוחרים כולו - ולא רק רוב המגויסים האידיאולוגיים - יוכל לשנותה ביום הבחירות. זו השיטה הנהוגה בהצלחה רבה בהולנד. שם המצביעים רשאים למחוק שם מרשימת המועמדים, ואם יש רוב למחיקה זו, המועמד/ת מוצאים מהרשימה. זו היא שיטה דמוקרטית יותר ומאוזנת יותר משיטת הפריימריז, שהעלתה לשלטון קבוצות מיעוט המסכנות את עתידנו.

הכותב הוא מרצה למשפט במרכז הבינתחומי בהרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר וחתן פרס ישראל לחקר המשפט