מכורים לתספורות

חוסר היכולת ובעיקר חוסר הרצון של מנפיקי אג"ח לעמוד בהתחייבויותיהם, והפיכת הסדרי החוב לתופעה סדרתית היא שעתו הקשה של הרגולטור.

ועדת בכר הוציאה מהבנקים את כספי החיסכון ארוך הטווח של הציבור והעבירה אותו לגופים המוסדיים, אלו המנהלים "כספים של אחרים" - כספים של כ ו ל נ ו, המהלך גרם לשינוי משמעותי בשוק האשראי החוץ בנקאי בישראל - מחד היכולת לגייס הון באמצעות אג"ח גדלה אך מאידך היד על ההדק נעשתה רפה וכספי הציבור משוחררים ללא רסן ובקרה, רמת הסיכון גדלה והמושג "תספורת" הפך למילה יומיומית בשוק ההון.

בשש השנים החולפות גדל נפח האשראי החוץ בנקאי מ-30% מסה"כ האשראי העסקי במשק, למעלה מ-50%, במקביל חלה עליה משמעותית במספר העסקאות הממונפות במשק, ואכן אותם ממונפים הפכו ל"ספרים" הגדולים במשק.

כשהמלווים הגדולים במשק, אלו המנהלים כספים של אחרים - רק רוצים לתת (את כספנו), וכשהרגולטור הוא יצור וירטואלי, הציבור הולך ל"מספרה".

באפריל 2010 פרסמתי טור במדור זה "שעיה בוימלגרין משליך חכה", בטור הזהרתי מפני העובדה שאותו שעיה בוימלגרין אשר 4 חברות בשליטתו נמצאות בהסדרי חוב על סכום כולל הגבוה ממיליארד שקל, יוצא לדוג פראיירים בהנפקה חדשה, אומנם בחברה אחרת שלו, בסכום של 250 מיליון שקל. לצערי צדקו אז הטוקבקיסטים אשר כתבו לי "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".

האדון בוימלגרין בעזרת אלו המנהלים כספים של אחרים ובאמצעות הציבור "חסר הישע" צלח את ההנפקה, אבל התסריט היה ידוע מראש ובאפריל 2011 בדיוק שנה לאחר מכן הוציא בית המשפט צו כינוס נכסים לאדון בוימלגרין ולחברות שבבעלותו.

השיטה הידועה והחוקית היא כמובן לשים את החברה כמגן, "זה לא אני זו החברה שגייסה הון" ואכן זו אחת המטרות של חברה בע"מ - ישות משפטית נפרדת, אך האם אין כאן ניצול ציני של המצב.

האם מישהו היה קונה אג"ח של "טאו תשואות" אם אילן בן דב לא היה בעל השליטה, האם מישהו קנה אג"ח של דלק נדל"ן או של אפריקה, לא! הציבור ואלו האמונים על כספיו קנו אג"ח של תשובה ושל לבייב.

זו השיטה - אתה משתמש בשם שלך להשגת מימון, וכשאתה צריך להחזיר אתה מתחבא מאחורי ה"חברה", לשיטה הזו צריך לשים סוף.

האם זו הסיטואציה תמיד? זהו שלא, אף אחד לא קונה אג"ח של מזרחי טפחות בגלל מוזי ורטהיים, בדיוק כמו שאף אחד לא קונה אג"ח של הפועלים או טבע בגלל שרי אריסון, או אלי הורביץ.

במילים אחרות יש חברות המזוהות באופן מוחלט עם בעליהן ויש חברות רבות שהחברה היא הכוח, ובאופן לא מפתיע לא נמצא את החברות האלו עושות הסבה ל"מספרה".

הבעיה נראית אולי מורכבת אבל הפתרון יכול להיות פשוט, בדיוק כמו מקרה בוימלגרין, המינוף הוא לחם חוקם של אותם יזמים ולכן הם לא יאמרו די ויחזרו להנפיק אג"ח ולגייס הון מהציבור גם כאשר הם עצמם יודעים כי סיכויי ההחזר שלהם קלושים (נותנים לך לא תיקח?), מי שצריך לומר די זה הרגולטור באופן פשוט חד וברור, מי שלא עמד בהתחייבויות של חברה בשליטתו לא יוכל לגייס הון מהציבור באף חברה אחרת שלו, בדיוק כמו שבנק לא ייתן מימון נוסף למי שחייב לו כספים אם באופן ישיר או באמצעות חברה בבעלותו.

הידיעה כי אי עמידה בהתחייבויות לא מסתיימת ב"תספורת" של הציבור הנותן, אלא משמעותה קטיעת היכולת לצרוך "חמצן עסקי" ולהתמנף על חשבון הציבור ובמילים אחרות קטיעת הפעילות העסקית, תגרום ללווים "להביא כסף מהבית" ולעמוד בהתחיבויות.

יו"ר הרשות לניירות ערך, פרופסור שמואל האוזר, מדבר בכל הזדמנות על הגנה על המשקיעים כחלק מהאג'נדה שלו, מאה ימי החסד עברו, זוהי שעת המבחן.

ד"ר אופיר ברנע הוא מרצה במרכז האקדמי למשפט ועסקים רמת גן