הבחירות החופשיות הראשונות לפרלמנט במצרים, משמעותן תחילתו של עידן חדש בחברה המצרית, אולם איש אינו יודע עדיין איך תסתיים המהפכה, וחוסר הוודאות הכלכלית במדינה גדול מאוד. עדיין אין לדעת לאן פניה של מצרים, גם היא עצמה אינה יודעת. אופי המפלגות אינו ידוע, וכך גם מעמד הצבא ומבנה השלטון העתידי.
כרגע, מה שכן אנחנו יודעים הוא שמפלגת האחים המוסלמים זכתה בכ-40% מהקולות בסיבוב ראשון של הבחירות וכלל המפלגות האסלאמיות ביותר מ-60%. עוד אנחנו יודעים שתהליך של דמוקרטיזציה נמשך הרבה מאוד שנים, ובשלב הראשון הכלכלה צפויה דווקא להידרדר. בהסתמך על ניסיון העבר (וישראל הייתה יוצאת דופן בעניין זה), השאלה הגדולה היא אם מדינות שבהן התוצר לנפש נמוך מ-10,000 דולר (במצרים הוא עומד על כ-6,200 דולר) בכלל יכולות לשלם את המחיר ולהרשות לעצמן לעבור מדיקטטורה למשטר דמוקרטי.
מלבד מצרים, יש במזרח התיכון שתי מדינות אסלאמיות גדולות נוספות: טורקיה ואיראן. אלה הן שתי מדינות מוסלמיות אך לא ערביות שהיו אימפריות ענק בעולם הישן. איראן החליפה שלטון מונרכי-חילוני בשלטון דתי-אוטוקרטי.
טורקיה היא המדינה המוסלמית היחידה באזור שהפכה לדמוקרטיה, עוד בשנת 1945, אבל גם בה היו ארבע הפיכות צבאיות, בשנים 1960, 1971, 1980 ו-1997, שבהן השתלט הצבא וקבע מנגנון שלטוני אחר.
הסיכויים לכך שתהליך הדמוקרטיזציה במצרים יביא אותה להתייעלות ויוציא אותה ממצוקותיה הכלכליות בשנים הקרובות קלושים ביותר.
מרב הסיכויים הם שמצבה הכלכלי הגרוע של מצרים דווקא יידרדר, והדבר מעורר חשש: כבר ראינו בהיסטוריה מקרים שבהם הידרדרות כלכלית העלתה לבסוף לשלטון, באופן דמוקרטי, דיקטטור שהביא למלחמת עולם ולהרס עצמי.
לפיכך, אין לשלול התחזקות של הגוש האסלאמי ועלייה של מפלגת האחים המוסלמים לשלטון. תוצאות הבחירות האחרונות מלמדות שעליית האחים המוסלמים אינה תאורטית. תהליך כזה עלול להביא לסיום התהליך הדמוקרטי במדינה, כמו שקרה באיראן.
פער עצום מול המערב
הכלכלה המצרית נמצאת בבעיה מתמשכת כבר עשרות שנים. זוהי מדינה עם 83 מיליון נפש, שאוכלוסייתה גדלה בשיעור של כמעט 2% בשנה, ומכפילה את עצמה כל 35 שנים.
האוכלוסייה במצרים צעירה (רק 5% מעל גיל 65) ושיעור האבטלה עומד היום על כ-12%. כ-30% מהאוכלוסייה הם אנאלפביתים. כמעט 60% חיים בכפרים, וכ-32% מכוח העבודה מועסק בחקלאות. לכ-90% מהנשים כורתים את הדגדגן אף שיש חוק האוסר על כך.
כלכלת מצרים עברה רפורמה חשובה ב-1991 וצמחה מאז בקצב ממוצע של 2.5% בשנה לנפש - קצב הגבוה במעט מקצב הצמיחה של ישראל, ארה"ב ואירופה. הפער הכלכלי בין מצרים לעולם המערבי אכן הצטמצם במקצת, אבל הוא עדיין עצום ובלתי ניתן לגישור בעשורים הקרובים.
התוצר לנפש במצרים במונחי כוח קנייה הוא כ-6,200 דולר בשנה בלבד, בעוד שבישראל הוא כ-30 אלף דולר. כלומר, רמת החיים בישראל גבוהה פי חמישה מאשר במצרים, ובארה"ב היא גבוהה יותר מפי שבעה.
אם נשווה את מצרים לאיראן ולטורקיה, נראה שכל השלוש צמחו ב-20 השנים האחרונות בקצב דומה - 2.5% בשנה בתוצר לנפש - ואולם התוצר לנפש במונחי כוח קנייה מגיע באיראן לכ-11 אלף דולר (גבוה ביותר מ-75% בהשוואה למצרים), ובטורקיה הוא מגיע ל-15אלף דולר (גבוה בכ-140%). בטורקיה ובאיראן קצב הריבוי הטבעי נמוך בחצי מאשר במצרים - 1.1% לעומת כמעט 2%.
עוצמת הבעיה של מצרים מתחדדת כאשר משווים אותה לקצב הצמיחה המהיר במזרח. ב-20 השנים האחרונות, למשל, צמחה סין בשיעור שנתי ממוצע של 10% לנפש, וכיום התוצר לנפש בסין, במונחי כוח קנייה, גבוה בכ-25% מזה של מצרים ועומד על 7,600 דולר. רק כדי לסבר את האוזן, ב-1990 התוצר הסיני לנפש היה שליש מהתוצר לנפש של מצרים.
הודו עדיין במצב כלכלי גרוע ממצרים: התוצר לנפש, במונחי כוח קנייה, הוא 3,500 דולר בלבד, אבל קצב הצמיחה לנפש שלה ב-20 השנים האחרונות הוא כפול מהקצב במצרים - כ-5%.
נוגעת בתחתית
נראה שההתקדמות האיטית ברמת החיים וחוסר התקווה לעתיד טוב יותר הם שהביאו להפיכה בפברואר 2011. עם זאת, האנרכיה השוררת עתה במצרים עלולה לדכא אפילו את הצמיחה האיטית שהייתה שם בזמן שלטון מובארק, ולהפוך אותה לאחת הכלכלות היותר בעייתיות והנחשלות בעולם.
השנה צפויה שם צמיחה של 0%, שמשמעותה ירידה של כ-2% בתוצר לנפש. המצב הכלכלי בשנה הבאה מותנה ביציבות הפוליטית, וכרגע הוא אינו נראה טוב. מצרים אינה אירופה, אין לה מהיכן לרדת ברמת החיים - היא "נוגעת" בתחתית.
ההישג של האחים המוסלמים בבחירות החופשיות מצביע יותר מכול על כך שהמצרים מנתבים את המוצא מהתסכול לכיוון הדת. האם מפלגת האחים המוסלמים תוכל לפתור את הבעיה הכלכלית? לפי ניסיון העבר - לא. אם מפלגה זו תעלה לשלטון, היא כנראה לא תאמץ לעצמה את הפילוסופיה ואת השיטה הכלכלית של העולם המערבי, ועם זאת, בלתי הגיוני להניח שכל שיטה אחרת תצליח לשפר את רמת החיים במצרים. אפילו סין הקומוניסטית אימצה את השיטה הכלכלית המערבית, והיא מצויה בקונפליקט פנימי קשה בינה לבין אופי המשטר שלה - קומוניסטי ללא זכויות אדם המקובלות במערב.
נראה שאם בכל זאת תצליח מצרים להיות דמוקרטית, הכלכלה שלה תיטה למערב, בדומה לטורקיה, שאפילו חברה בנאט"ו. המניע לכך הוא "שלשלאות" הסיוע מארה"ב (2 מיליארד דולר). בנוסף, הצבא המצרי מצויד כיום בנשק אמריקני, והוא מושפע מארה"ב ומהמערב.
החלק החשוב ביותר בתהליך השלום עם ישראל היה המעבר של מצרים מגרורה של ברית המועצות לשעבר למדינה השייכת לגוש המערבי-אמריקני. אבל כדי שתהליך הדמוקרטיזציה יתרחש במלואו, היא חייבת לקבל סיוע מסיבי נוסף מהמערב, בהיקף מינימלי של עוד 2 מיליארד דולר לשנה, כלומר סה"כ כ-4 מיליארד דולר בשנה.
הצבא חשוב לצורכי פנים
ההוצאה הביטחונית המצרית עומדת כיום על כ-15 מיליארד דולר במונחי כוח קנייה, והיא דומה בסדר הגודל שלה להוצאה הביטחונית הישראלית. ההוצאה הביטחונית המצרית יחסית לתוצר היא רק כ-3.2%, כמחצית מההוצאה הביטחונית היחסית הישראלית, אך אף שנטל הביטחון כפול אצלנו, רמת החיים האזרחית (בניכוי הביטחון) עדיין גבוהה כמעט פי חמש מאשר במצרים.
לפי פרסומים זרים, ובלי לערוך השוואה לישראל, לצבא המצרי כ-370 אלף חיילים בסדיר וקבע, ועוד חצי מיליון חיילים במילואים. עמוד השדרה של הציוד הצבאי המצרי כיום הוא ציוד אמריקני: 150 מטוסי F-16 ועוד 30 פנטומים ישנים; כ-1,200 טנקי A1M1 אמריקניים (דומים למרכבה II) וכ-1,700 טנקים ישנים מסוג 60M אמריקניים (יש להם גם כ-1,000 טנקים סובייטים ישנים מאוד).
בשעה ששיעור האבטלה גבוה מאוד, ומספר הצעירים במדינה כה גדול, הפתרון של שירות צבאי רחב אינו נראה כה יקר יחסית לאלטרנטיבת האבטלה. בפועל, הצבא הוא השולט במדינה זה יותר מ-60 שנה, והוא נחשב "צבא העם" מאז הפיכת הקצינים ב-1953. לכן גודלו של הצבא חשוב גם (אם לא בעיקר) לצורכי פנים. ב-60 השנים האחרונות היה הצבא המצרי מעורב בכלכלת המדינה באופן אינטנסיבי ביותר. הוא באמת זה ששולט במדינה, ועכשיו זה נעשה במסגרת "המועצה העליונה של הכוחות המזוינים".
בין קרטר לאובמה
הסבירות שמצרים תיזום עכשיו פעולות התקפיות נגד ישראל נראית, מנקודת מבט כלכלית טהורה, זניחה לחלוטין. מעבר לעלות הכלכלית הישירה ולסיכון, המשמעות של צעד כזה היא הפסד סיוע של 2 מיליארד דולר מארה"ב, ששוויו במונחי שער חליפין רשמי הוא כ-10% מהתוצר. כמו כן, צפויים לה קשיים בתחזוקת הציוד האמריקני. כל זאת בהנחה שפעולה התקפית נגד ישראל תיעשה בניגוד מוחלט לרצונה של ארה"ב.
ואולם, אם האחים המוסלמים יעלו לשלטון ומצרים תהפוך למדינה דתית כדוגמת איראן, המציאות עלולה להיות שונה לגמרי. לכן מוקדם מדי ומסוכן מדי להשתמש במושג "אביב עמי ערב" לתיאור המצב במצרים. רק ביולי הבא צפוי להסתיים תהליך הבחירות לשני בתי המחוקקים, לכתיבת החוקה החדשה ולבחירת הנשיא. כפי שזה נראה עכשיו, הכלכלה המצרית תתקשה לצמוח בתקופת דמדומים זו.
ולסיום, נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, עזר לדחוף החוצה ב-1979, בשם הדמוקרטיה וזכויות האדם, את השאה של איראן (מונרך חילוני) לטובת אייתוללה חומייני (דיקטטור דתי). הוא וכל עוזריו לא חלמו שהתוצאה של "המאבק לזכויות האדם" תהיה איראן של היום.
האם העידוד של הנשיא ברק אובמה ב-2011 לסילוקו של מובארק יניב תוצאה דומה לסילוקו של השאה האיראני? להערכתי, אם ארה"ב הייתה היום "בשיא תפארתה", היא הייתה משקיעה כלכלית במצרים כדי למנוע זאת. כפי שאמרו האמריקנים על הסיבה האמיתית להפסד בבחירות בארה"ב: "It is the Economy, Stupid".
החקלאות המצרית: תנאים מצוינים, שיטת גידול ישנה
מצרים כולה תלויה בנהר אחד, הנילוס, שזורם מאוגנדה, טנזניה, אתיופיה וסודן, וקיימים ויכוחים על חלוקה צודקת יותר של המים. מצרים מקבלת מהנילוס כמות עצומה של כ-60 מיליארד מ"ק מים בשנה (כמעט פי 40 יותר מאשר כמות המים השנתית שיש לישראל, אף שאוכלוסיית מצרים גדולה רק פי 10). יחד עם מים מאקוויפר הנילוס וטיהור מי שופכין, יש למצרים כ-75 מיליארד מ"ק מים בשנה.
החקלאות משתמשת ביותר מ-60 מיליארד מ"ק מים - כמעט פי 60 מאשר בישראל. השטחים החקלאים משתרעים על פני שטח של 25 אלף קמ"ר (עמק הנילוס), המהווים רק כ-5% משטחה של מצרים, ושם מרוכזים גם יותר מ-90% מהאוכלוסייה.
יחסית לסך התוצר, משקל החקלאות במצרים הוא פי 10 ממשקל החקלאות בישראל. התוצר החקלאי המצרי במונחי כוח קנייה עומד על כ-65 מיליארד דולר, ומועסקים בענף זה 8.3 מיליון מצרים (32% מכוח העבודה). כלומר, תוצר של כ-8,000 דולר לעובד (בישראל עומד התוצר החקלאי לעובד על כ-100 אלף דולר - פי 12).
החקלאות המצרית בסיסית מאוד, ולכן הערך שלה נמוך מאוד. במונחי מים, מ"ק מים אחד מייצר דולר אחד, בעוד שבישראל - כארבעה דולרים. לכן, נראה שהחקלאות במצרים היא גם עתירת עבודה וגם עתירת מים, אולם חסרה הון, כלומר ציוד כמו טרקטורים, מערכות דשן, השקיה וכדומה.
מצרים היא יבואנית החיטה הגדולה בעולם. היא עדיין מייבאת כ-50% מצריכת החיטה (16 מיליון טון) והתירס (10 מיליון טון), אבל מייצרת לעצמה את כל האורז (4 מיליון טון).
האבסורד הוא שלמצרים כמות עצומה של מים, שטחים אדירים ומזג אוויר אידיאלי לגידולים, אבל שיטת הגידול היא אותה שיטה שבה השתמשו לפני אלפי שנים. הרפורמה וההשקעות הנדרשות בחקלאות המצרית כדי להפוך אותה מודרנית ויעילה הן עצומות, וספק רב אם מצרים תוכל לבצע זאת בתקופה הנראית לעין.
האינטרס של ישראל: להתנתק מהגז המצרי
למצרים יש כיום רזרבות של גז בהיקפים גדולים פי שניים מאשר הרזרבות של ישראל. בינתיים, צריכת החשמל שלה נמוכה מאוד, רק 20% מהצריכה לנפש בישראל, ועל כן היא מוכרת גז לעולם. למצרים יש אינטרס כלכלי מובהק במכירת גז מצרי לישראל. למדינה חסר מטבע חוץ, והיא מייצאת גז נוזלי לכל העולם. לכן מכירת גז טבעי בצנרת לישראל, בהיקף של כ-500 מיליון דולר בשנה (לאחר העלאת מחיר הגז), היא הזדמנות כלכלית מבחינת מצרים.
כיום, לאחר מציאת כמויות הגז הגדולות במאגרים תמר ולוויתן, ברור שהגז המצרי אינו אסטרטגי לישראל, ומשנת 2013 יהיו לנו עודפי גז עצומים. כעת זהו אינטרס מצרי ברור שתכליתו קבלה של מטבע חוץ. אם המצרים יחליטו לא למכור לנו גז, למעשה הם רק ישרתו אותנו ויחסכו לנו כ-500 מיליון דולר בשנה.
בראייה כלכלית לטווח ארוך, כדאי לישראל להתנתק, לשלם שנה אחת עבור סולר יקר ולחסוך הוצאה מיותרת על קנייה של גז מצרי למשך עשר שנים. יש לזכור, כ-60% מהרווחים מהגז הם של מדינת ישראל.
הכותב הוא מנכ"ל חברת מודלים כלכליים
כתבות
ני"ע
