התמונה הראשונה הטעתה. הנשיא לשעבר יצא מביתו בדרכו למכונית שתוביל אותו לכלא, כאילו הוא לפני הוויה דולורוזה. פניו היו מכורכמות, מעוותות, לפחות כפי שקלטה אותן המצלמה מרחוק.
באותם רגעים אתה יכול לומר לעצמך שביצוע גזר הדין מיותר; שהוכח מה שצריך להוכיח, ואידך זיל גמור. משה קצב הושפל עד עפר, הודח, התייסר, אולי נלמד כאן לקח לעתיד. אולי אנשי שררה לא יכפו יותר את מרותם על נשים חסרות ישע הנתונות לחסדיהם. אולי, אבל כנראה שלא.
היצור האנושי אינו לומד לקח. כשרואים את מובארק בכלובו ואת גופתו המגואלת בדם של קדאפי, גדולי עולם שכאנשים פרטיים הופכים לעפרא דארעא - וכל אחד הוא איש פרטי במותו ובעונשו - לפתע אין לנו שום דבר נגדם. או לפחות אין להשוות את הכעס שהצטבר נגדם בעת כהונתם, בשיא כוחם, לרחמים שאנו חשים כלפיהם כשהם מתגוללים בעפר.
איפה קצב ואיפה ישו
לרגע, כאמור, קצב נראה כמו ישו בדרך הייסורים: מטולטל ונדחף בין המון צמא-דם המוביל אותו אל גרדומו ומותו. אבל איפה קצב ואיפה ישו. איפה קצב ואיפה דרייפוס וסחארוב. הוא אפילו לא לואי ה-16 בדרך לגיליוטינה.
קצב טולטל ונדחף על-ידי צלמים ועיתונאים שהתגודדו סביבו, מאחר שהודיע כי ימסור הצהרה דרמטית לתקשורת. ישו לא הצהיר דבר למרגלות הצלב, ולדרייפוס ולסחארוב לא התאפשר לפגוש את העיתונות בשערי הכלא.
אבל קצב לא רק שהצהיר כי הוא חף מפשע, לא רק שלא הייתה בו הגדלות המינימלית כנשיא לשעבר לא להכתים את מערכת המשפט, אלא שהוא דיבר על הוצאה להורג. לא כמטאפורה, אלא כמעשה שעומד תיכף ומיד להתרחש.
בדמיונו של קצב הוא לא נוסע ברכב מפואר לכלא מעשיהו, אלא נגרר בסמטאות פריז אל כיכר ההוצאה להורג. אם מה שקצב רואה בעיני רוחו זה את המאכלת נוחתת על עורפו, ולא את התא הנוח יחסית בכלא מתון, כי אז ברור גם איך כפייה של יחסי מין על פקידה בלשכתו נראית לו כפרשת אהבים.
אספסוף שייקספירי
אבל קצב, האיש וסטיותיו, קצב האיש ואישיותו המעוותת, הם לא הדבר העיקרי. העיקר כאן זה החברה שהוא מייצג. חברה שאפשרה לו, באמצעות נציגיה, להיות נשיא, למרות שלא הציג ב"רזומה" שום מופת, חוץ מאמביציה רצחנית שהביאה אותו לאן שהביאה. חברה שברבות הימים מתגלה כאספסוף שייקספירי, שבאמצעות תקשורת נטולת רסן משתוקקת לעשות לינץ' באדם, בזוי ככל שיהיה, שאותו העלתה לגדולה.
ברוח הברית החדשה (אם כבר הוזכר ישו), הייתי מבקש מקצב, שעל מפתן כלאו הצהיר כי כל חייו לא הזיק לאף אחד, שיגיש לנו רשימה, קצרה ככל שתהיה, של מעשים טובים שעשה. שינקוב בשמו של אדם שזכה ממנו לצדקה וחסד - יצור, זוטר ככל שיהיה, שאותו הרים מאשפתות; שהאכיל אותו כשהיה רעב או השקה אותו כשהיה צמא; שחבש את פצעיו או שחרר אותו מבית האסורים.
מבחינתי, אם יציג מעשה אחד כזה, קבל עם ועדה - יש לחון אותו ולהניח לו לשוב כבר היום לביתו.
* הכותב הוא סופר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.