אל תניחו לח"כים אפילו לא ליום אחד

בדיוק כפי שבשבועות הראשונים של חודש אוגוסט, עם תחילת גל המחאה, אמרו לנו שאנחנו קיצוניים, אוכלי סושי מפונקים ואלכוהוליסטים אלימים בפוטנציה; היום מספרים לנו שאנחנו האחראים הגדולים למצב הקשה שאליו נכנס המשק.

טוענים, שהבאנו לגלי פיטורים, חיסלנו את שוק הפרסום, רמסנו את הטלוויזיה המסחרית ואת העיתונים, והכי גרוע - בזבזנו את זמנם של מאות אלפי בני אדם, שעכשיו, אחרי הכישלון החברתי הגדול שהיה פה אי פעם, יחזרו לכוכים שלהם, ולעולם לא יגיחו שוב מהמערה.

צפו בראיון במיוחד עם סתיו שפיר

הנה, חמישה חודשים מאז פרוץ הסאגה החברתית הזו, הוכח שחבורת הילדים שהתחילה אותה הייתה במקרה הטוב - תמימה; ובמקרה הרע, היא הייתה קבוצה מטורפת של עצלנים, שנהנו מתחושת המהפכנות וכמו כל הדור שלהם, לא התחשבו בתמונה הרחבה.

במסגרת אווירת החקיקה האנטי-חברתית והאנטי-דמוקרטית האחרונה, ייתכן, כי בעוד חודשים מספר (שבועות או ימים) כבר יחוקק החוק שיאסור על הנעה למחאה חברתית אם יש לה סיכוי לפגוע בכוחות השוק, או להרעיד את ההיכל הנוח של הממשלה. ייתכן, כי בקיץ הבא ניאלץ לשלם קנסות של עשרות אלפי שקלים על הקמת אוהל בשדרה, שלא לומר צעידה ברחובות העיר והנפת שלטים נגד מדיניות כושלת ונגד חלומות כוזבים.

חברים, התכוננו. מסע הדה-לגיטימציה למחאה החברתית, שהתחיל עם הקמת האוהל השלישי וימשיך עוד חודשים רבים, הוא מסע שאנחנו חייבים לחיות איתו. לחיות, ולהמשיך למחות.

גם כשיאמרו לנו ש"המחאה מתה, נגמרה" - גם אז עלינו להבין את הניסיון העמוק יותר, של אותה מערכת שאנו מתיימרים להזיז, למגר את המחאה. בחיוך סמוי ובשמחה לאיד, ימצא השלטון - ממשלה, הון ועוד - את דרכו לסמן מעל ראשנו ושלטינו את סצנת הסיום. מהר-מהר, לפני שהכול ישתנה.

אחרי שניסתה למתג אותנו כסהרוריים וכשלה, הקימה הממשלה ועדה שאמורה הייתה לטפל בענייננו. כבר אז היה ברור לנו שלוועדת טרכטנברג אין מנדט מספק ואין כוונה לערוך שינויים מרחיקי-לכת, ואף שחלק ממסקנותיה התגלו כטובות - גם הן ננעלות עכשיו, מהר-מהר, במגירת החלומות.

אותה ועדה, שמטרתה העיקרית הייתה לחתום את המחאה מוקדם ככל האפשר (רצוי בספטמבר, כשהחגים באים, הפלסטינים מכריזים, והלימודים מתחילים), לא הצליחה משום מה לסגור את ברז הזעם החברתי שהציף את הבית, ולכן היה צריך לנקוט צעדים נוספים.

אותה מערכת אימתנית, שכל-כך חוששת משינוי הכיוון שהציבור דרש ודורש עדיין, ממשיכה את האיומים הללו בשפת מלחמה. שימו לב לכותרות ולניסוחים. לא החרבת מערכת הבריאות רוצחת את הציבור, אלא המחאה.

לא חיסול מוסדות החינוך מטמטם את החברה, אלא מי? נכון, המחאה. לא רמיסת הדיור הציבורי, לא ההימנעות מכינון דיור בר-השגה לכל אדם, לא ההתעלמות מאוכלוסיות מוחלשות, מפערי המעמדות, לא ההפרדה הגזעית, הדתית, המגדרית, לא היריקה הגסה של השלטון על הדמוקרטיה, לא הביטול של תחושת קהילתיות, סולידריות וקיימות בחברה - לא אלה הם האיומים הגדולים המרחפים מעל ראשנו, חלילה. רק המחאה.

המחאה היא שהורסת לנו את החיים, המחאה היא שמחסלת את החברה הישראלית. רוצחת אותה, משאירה אותה חסרת כול. התקווה הזו, שהתעוררה בחברה והלכה והתרחבה, היא הפושעת הגדולה, היא האיום החדש שלנו. ואיומים, המערכת אוהבת במיוחד.

מחאה לא עושים ביום, גם לא בקיץ אחד

הם ימשיכו להגיד לנו את זה. זה יגיע מכל מקום - מראש הממשלה, מהכנסת, מראשי תאגידים, מהשולטים בגופי התקשורת. זה יגיע מכל אדם השייך למיעוט הזעום שנהנה מניצולם של היתר: של הציבור משלם המיסים, המשרת את החברה, שומר החוק ואוהב האדם והנוף. זה יגיע - וזה יחלוף.

כמו כל האשמה אחרת, גם ההאשמות האלה לא יצליחו לעמוד מול השטף הגדול, שהצליח לחבר אותנו סביב מטרה אחת. מחאה לא עושים ביום, וגם לא בקיץ.

אותו ציבור גדול אך חסר משאבים, שעומד ערום מול מערכת מסועפת, עשירה וחסרת רחמים, לא יכול לצפות שבכמה שלטים וצעידות לכיכר הוא יצליח להזיז אותה ממקומה. עלינו להתרשת. עלינו להנהיג את המקומות שבהם אנחנו מתגוררים, את מוסדות העבודה שלנו, את משפחותינו וכל אדם שעימו אנחנו נפגשים - כתנועה אחת.

עלינו להתכנס, ללמוד ולפעול. להטריד את מנוחתם של כל חברי-הכנסת, לא להניח לרגע, לא לתת ליום אחד בחייהם לחלוף בשלווה, בלי שיחשבו מה עליהם לעשות למעננו.

וחשוב מכל אלה, לא לאפשר לציבור לשקוע בתרדמתו. גם כשהתקשורת מתרחקת והסיקור נמוך, השטח עובד ופועל.

התארגנויות מקומיות סביב העיריות והמועצות האזוריות, התארגנויות גדולות יותר סביב הכנסת, הפגנות קטנות מול בתיהם של לוחצי-הכפתורים והפגנות גדולות יותר ברחוב, אסיפות עם ולמידה, עבודה באוניברסיטאות, בבתי-הספר ובשכונות - כל אלה מתקיימים כל הזמן, ומתעצמים מיום ליום. התנועה קיימת, והמשימה שלנו היא להניע אותה הלאה, בלי לחשוש. גם כשקשה.

מאבק חברתי הוא לא פסטיבל, והוויתורים - גם האישיים - גדולים. אבל גם לנו, כפי שממשלתנו דואגת לעשות, מותר להשתמש במונחים צבאיים. מותר, כי זו באמת מלחמה. מלחמה על קיומנו, מלחמה על חברה צודקת, סולידרית, מלחמה על זכותנו לחיות בכבוד.

המחאה מעולם לא הסתיימה, גם כאשר נעלמה מעט ממסכי הטלוויזיה. שינוי התודעה שיצרה הוא בלתי הפיך, והתנועה ברורה. המחאה הזו תמשיך, במלחמה כמו במלחמה - עד שתנצח.

הכותבת היא ממנהיגות המחאה החברתית