לבד על הגב

■ מתוך גיליון "להיות לבד" של מגזין "ליידי גלובס"

פתאום אני לבד. זה קרה בשבת בבוקר, יום שבו כבר שנים אין לבד משום סוג. תנועה לא נכונה עם הילדים, וירוס חורף מרושע, הגיל או המתח הכללי, הביאו אותי לזעוק: "נתפס לי הגב", ולזחול לספה. והנה אני לבד שבת אחת וכמה ימים.

מהצד אהובתי שמטפלת בי וארבעה ילדים שבוחנים אותי ביחס משתנה של סקרנות-רחמים-לעג קל והשלמה. מהמצב המאוזן והמחורבן בלב הבית על הספה, הגעתי למסקנה שלבד זה באמת עניין יחסי. יותר מזה, לבד זה עניין של התייחסות, תפיסה והערכה עצמית. וגם של שליחות, תודעה ומשמעות.

בשוכבי על הספה הצלחתי להתקדם קצת בספרו הפרובוקטיבי והמרתק של ההיסטוריון יובל נח הררי, "קיצור תולדות האנושות", שמסביר איך הצליח האדם רק לא מזמן, 70 אלף שנה בסך הכול, להשתלט על העולם.

הוא מתאר איך מיליוני שנים חיו בני האדם לבד, בקבוצות קטנות, צדים ומלקטים אי שם באמצע שרשרת המזון. הוא גם מסביר איך גוף האדם אז היה מותאם לקפוץ ולרוץ, לצוד ולשרוד, איך האישה המלקטת הייתה כמו אצנית מרתון והצייד בנוי כמו טרזן. הוא גם מתאר אורגיות, יחסי מין פתוחים וכל מיני אפשרויות מעניינות של ציד וליקוט (אוי הגב, הגב...), עד שמשהו הקפיץ אותנו לראש הפירמידה.

המשהו הזה, כך על פי הררי, זאת ה"שפה הפיקטיבית". כלומר, אוסף של אמונות ורעיונות שהתפתחו כתוצאה מהמהפכה הלשונית ואפשרו לאדם להניע קבוצות גדולות למען מטרה אחת. זה הכול. הרעיון המופשט, כל רעיון, מאלוהים ועד האמנות, נתן לנו את הבכורה והשליטה. זו הגיעה מהכוח שלנו להתאחד סביב משהו. סביב הכוח של המילים, היכולת לספר סיפור, הדמיון, המחשבה.

במילים אחרות, כל אחד מאיתנו כשהוא לבד דומה באופן מפחיד לאחינו הקופים. כל אחד לבד לא ממש מסוכן, לא לאחרים, לא לעולם, אבל ביחד אנחנו עוצמה שיש בה גם כדי לבנות וגם כדי להחריב. אז אולי עדיף להיות לבד? ברור שכן. עדיף לקורמורנים, לטיגריס הלבן, לקרנפים, ללווייתנים, לדגי הטונה ולחור באוזון. אנחנו לא יכולים להיות לבד.

מחקרים על התנהגות המין האנושי מסבירים שהעינוי הגדול ביותר לבן אנוש הוא הבידוד. לכן הצינוק הוא עדיין העונש הכבד ביותר גם לאסיר שיושב עשרות שנים בבית הכלא. לכן, כל החוכמולוגים שאומרים שגלעד שליט הוא לא גיבור - פשוט מתעלמים מההתמודדות הנפשית האדירה שממנה יצא ובמפליא הצליח עוד לענות בשכל, היגיון ועדינות לכתבת המצרייה ש"זכתה" לראיון בלעדי. אבל, מה שעוד החזיק את שליט בשבי זאת תחושת הביחד. זה שיש קבוצה של אנשים, הוא בטח לא ידע עד כמה היא גדולה, שפועלת למען הפרט הבודד.

לבד על הגב נזכרתי בחופשה האחרונה שלי. סוף שבוע אחד ארוך בלי הילדים, עם אהובתי, זה הכי לבד שאני אוהב וצריך. מהספה הסתכלתי על השגרה שלה: ילדים, שיעורי בית, כביסות, מדיח, שוב כביסות, עבודה, חיתולים. "מצטער שאני לא יכול לסייע בכלום", מלמלתי, והיא במבט משועשע, השיבה: "מבחינתי זה אותו דבר כמו כל יום, רק שלפחות עכשיו אתה בבית". אאוץ'.. אני לבד? זה באמת לבד.