מכבי עובדת לרוחב

ביום חמישי שעבר שוב עמדה למבחן קונספציית הסגל הרחב של מכבי ת"א. מכבי פגשה את ברצלונה למשחק שהעמיד מולה שחקנים שלעולם לא יהיו לה, כמו קרלוס נבארו וארזם לורבק. שחקנים בכירים ומוכחים שעולים הרבה מאוד כסף והם לא מהווים הימור ברמה המקצועית או האישית. אלו שחקני העל של אירופה, הקצפת. בכל מועדון עשיר באירופה יש לפחות שחקן אחד כזה או שניים: לפנאתינייקוס יש את דיאמנטידיס ומאריץ'; לסיינה יש את מקאלב ואנדרסן, לצסק"א יש את קירילנקו וקרסטיץ'. במקרה של ברצלונה, מכבי פגשה מולה בסגול-כחול גם את השחקן שהיתה מאוד רוצה להשאיר אצלה אם רק היתה יכולה (צ'אק אידסון).

במכבי למרות חריגה אחת בלבד (קרלוס ארויו), המוטו לאורך השנים האחרונות בעיקר בשל עניינים תקציביים של הבעלים, הוא לבנות סגלים רחבים מאוד. כמות במקום איכות. העונה הזאת עם השתתפות בשלוש מסגרות חיזקה עוד יותר את ההצדקה לסגל רחב. הבעיה: סגלים רחבים אפשר לבנות עם הרבה שחקני דרג שני ושלישי, דוגמת ריצ'רד הנדריקס או דווין סמית'. במקרה הטוב אפשר ליהנות מהימורים זולים יחסית שיכולים לעבוד (פארגו, פרקינס, טרנס מוריס, שחורציאניטיס), אבל לקחת בחשבון ששחקנים כאלו אחרי עונה אחת טובה יישאבו לכסף גדול מעבר לים.

הבעיה הגדולה עם הקונספציה: שחקני דרג שלישי טובים יהיו טובים לניצחונות ביום-יום, אבל בדרך כלל יתקלו בקיר כשיפגשו קבוצות כמו ברצלונה וצסק"א. בחמש העונות האחרונות ביורוליג מכבי שייטה בקלות מול קבוצות קטנות ובינוניות, אבל העמידה מאזן שלילי של 14-19 מול קבוצות מדרג 1 ו-2 (לפי דרגי ההגרלה באותה עונה).

הבעיה השנייה עם הקונספציה היא שהימורים, כמו הימורים, לא תמיד פוגעים. בחמש השנים האחרונות שיטת ההימורים הזאת עלתה למכבי בשתי אליפויות ובשתי עונות אירופיות גרועות מאוד.

 מאזן ביורוליג מול דרג 1-2

מכבי צריכה לבחון מחדש את מדיניות החתמת הזרים. להפסיק לפזר את הכסף על שבעה-שמונה זרים, ולהתמקד בלא יותר מחמישה. שלושה בכירים ומוכחים ויקרים מהדרג הראשון-שני, ועוד שני זרים צעירים יוצאי מכללה או אחרי שנה ראשונה באירופה עם פוטנציאל לאפסייד (כמו פארגו למשל). במקום החוזים של דווין סמית', פאפאלוקאס ושון ג'יימס היה אפשר להביא שחקן אחד בעלות גבוהה יותר, כמו סוני וימס מז'לגיריס או טרנס קינסי מפילזן. להפסיק לבזבז את הכסף על מעודדים יקרים, להחזיק שחקנים טובים יותר שיהיו יותר זמן על הפרקט וימשכו את הקבוצה קדימה.

למי ששכח, בעונה שעברה שהיתה הטובה ביותר בחמש השנים האחרונות, מכבי קרעה את היורוליג עם ארבעה זרים בלבד (פארגו, פרקינס, אידסון ושחורציאניטיס).

תומכי קונספציית הסגל הרחב ישתמשו בטיעון אחד עיקרי: מה יקרה בזמן פציעה? למען האמת, ממש בימים אלו אפשר לראות שבמקרה כזה סגל רחב ממש לא פותר את הבעיה. הפציעה בברך של שחורציאניטיס מאלצת את דייויד בלאט להמשיך ולסחוט את האיש הגדול שלו ("סופו ישחק עד שלא יוכל יותר") בגלל שגם בסגל הרחב התברר שאפילו השחקן השישי, ריצ'ארד הנדריקס, לא יכול למלא את מקומו של סופו (שלא לדבר על שון ג'יימס שבלאט עושה הכל כדי לא להשתמש בו). כך קרה גם עם ג'ורדן פראמר שעזב אחרי חודשיים ל-NBA, ושוב התברר שבסגל הרחב שנבנה אין אף שחקן שיכול להיכנס לנעליים שלו ומכבי נאלצה להביא עוד שני שחקנים תוך כדי תנועה (לנגפורד ומאלט).