הזכות לפרסם שקרים

פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר', הוא מונוגרפיה מסוכסכת של תפיסות עולם פוליטיות, יותר מאשר הלכות חדשות בדיני לשון הרע. המשפט או החוק כשלעצמם נעשו לכלים דלים וחסרי חן בנסיבות העניין, ונדרשו אחר כבוד לפנות את מקומם לטובת יצרים, תשוקות ומאוויים סמויים, שבינם ובין צדק אין ולא יכול להיות מכנה משותף, אף לא בגובה עשב.

אפילו הדיון החשוב, שחילה את פניהם של שופטיי בית המשפט העליון כמו משווע למענה אחרי שנים של ספק, מהי האמת בפרסום שלה מחויבת התקשורת, זכה למענה פילוסופי בלבד. ישנה אמת שהיא שקר, קבעו השופטים, וישנו שקר שהוא אמת.

אם שמעתם את התקשורת בשבוע האחרון פותחת בקבוקי שרדונה מבעבעים, לא הייתה זו חגיגה אידיאולוגית של לוחמי חופש הביטוי. גם לא הזדהות עם דיין. היה זה, כמובן, עצם קבלת הערעור של התוכנית "עובדה" בבית המשפט העליון נגד פסק הדין של השופט המחוזי, נעם סולברג.

איך שלא הופכים את העניין, היה זה קרב פוליטי בין מתנחלים דתיים מעבר לקו הירוק, לבין חילוניים תל אביבים מעברו האחר של הקו. בתווך לא עמד סרן ר' וגם לא איסור לשון הרע. אפילו לא הילדה הפלסטינית שבה בוצע וידוא הריגה. הם היו חשובים במערכה זו כקליפת השום. בתווך עמד עם כבוש, צה"ל, השטחים, זעקותיו הקשות של פרופ' ליבוביץ' "יודונאצים", וגם זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.

אמנם סרן ר' יכול לרשום לעצמו, שלא הפסיד בקרב על כבודו ושמו הטוב, ולו רק משום שהשופטים נזפו בדיין, שנהגה בו לא ביושר כאשר שכחה לספר לצופים כי זוכה בבית הדין הצבאי מכל אשמה. גם דיין יוצאת בסוף לא רע, ולו רק משום שהשופטים קובעים, שגם אם עובדות ודעות משמשות אצלה בערבוביה, תוכניתה מייצגת עיתונות תחקירים אחראית הזכאית להגנה. רק עם ישראל, כמו תמיד, יוצא דפוק מהסיפור הזה כשהוא רכון על הזכות הנדירה לשם רע.

לא קם דור חדש

אסור לטעות. פסק הדין בעניין דיין אינו מופנה לתקשורת וגם לא לעיתונאים בכללותם. כל כולו עוסק בהתמודדות יוצאת הדופן של עיתונאים-חוקרים, העלולים למצוא עצמם כמי שפרסמו שקרים, חרף מאמץ עילאי לברר את אמינות המידע המצוי בידיהם, או כפי שהשופט עוזי פוגלמן כינה זאת "עיתונות אחראית".

תחקירים עיתונאיים הם מסעות צלב, שבהם מופשטים אנשים מעורם בכיכר העיר ומשופדים ללא רחם. כדי לשרוד את הסכנות האורבות לאמצעי התקשורת מפני פעולות כה אגרסיביות, חייבים להתקיים שני תנאים לפחות. סיפור ציבורי טוב והוכחה ניצחת. לחלק הראשון, כידוע, די במזל, אבל בחלק השני, רק עבודה קשה תספיק.

רבים נרתעים מלעסוק בתחום זה, ובצדק. להיות עיתונאי-חוקר הוא הזכות לענוד דרגות של גנרל, אבל גם החובה ללבוש סרבל. שם המשחק היה לעולם, היכולת לאסוף ראיות ללא סמכויות של חוקר משטרה, אבל באותה נחישות לפחות. שם המשחק היה לעולם, היכולת לספר את האמת, לחפור את המציאות ולהביא מתוכה מידע חשוב ואחראי.

השנים האחרונות לא היטיבו עם התקשורת. לא קם דור חדש של עיתונאים-חוקרים. במובנים רבים מדובר במקצוע שגווע לאיטו עד שנסתלק כמעט לחלוטין. אילנה דיין, מיקי רוזנטל, רביב דרוקר ועוד שניים-שלושה שחמקו מזיכרוני, נותרו לשאת בעול לבדם. לא פשוט. דרוקר נרדף על-ידי השלטון, רוזנטל נצוד על-ידי בעלי הממון ודיין נתבעת על-ידי אנשי ביטחון.

כל אחד מהם נושא בגאון צלקות של גבורה יוצאת דופן. פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין דיין וסרן ר' עשוי לשמש אותם מעתה לשם פרסום עניינים חשובים, שלא היו רשאים לעשות עד היום, אפילו יתברר בדיעבד שלא "אמת דיברתי" היא הגנתם, אלא "שקר פרסמתי".

אבל הוא יכול גם מבלי משים להחריב את המוניטין שקנו לעצמם בעמל רב. הזכות לפרסם שקרים היא הטבה שעלולה לבלבל אפילו את הטובים שבין העיתונאים. במילים אחרות, הערת האזהרה שרשם בית המשפט העליון לאילנה דיין, היא מסוג העניינים שאפשר לקרוא גם הפוך וגם ישר.

הכותב הוא עו"ד. היה בעברו עיתונאי חוקר ב"חדשות" וב"מעריב". תחקיריו חשפו, בין היתר, את פרשת הסיליקון בחלב