לא פיטרנו את קובי אריאלי

הטור הבא מסוכן קמעה, מאחר שהוא קשור באופן אישי אל כותבו ביותר מדי קשרים, ועל כן אך טבעי שתחשדוני בנגיעה אישית ובחוסר אובייקטיביות.

ובכן, זה נכון. גם הנגיעה וגם החוסר. להלן הערה בלתי אובייקטיבית בעליל, שהעובדה שהיא כזו לא הופכת אותה לפחות צודקת ופחות חכמה.

בואו נדבר קצת על פיטורי העובדים שאנחנו רואים באחרונה בעיתונות או על השינויים שמבצעים כלי תקשורת במוצר העיתונאי שלהם. ובכן, ב-100% מהמקרים, הפיטורים או השינויים הללו נובעים מדבר אחד: ביזנס. עיתונאים מפוטרים בגלל כסף, מדורים מתבטלים בגלל כסף, תוכניות מופסקות בגלל כסף.

הפעולות הללו מוצדקות, בחלק מהמקרים. רוב כלי התקשורת הם ארגונים עסקיים שצריכים להתמודד עם שיקולי רווח והפסד. עובד שמרוויח הרבה מדי מהווה נטל. כיוון שמדובר בתחום שבו קשה למדוד יעילות ורווחיות של עובד למערכת, חייבים להפעיל מערכת קבלת החלטות קשוחה של נכנס-אחרון-יוצא-ראשון, על אף שברוב המקרים היא לא נכונה. מוסף או מדור שעלות הפקתם גבוהה מדי - אחת דינם: לחדול מלהופיע. למה? כי ככה זה בעסקים.

היה מדור, ואיננו עוד

כשזה נוגע לעורך, למפיק או לעובד ייצור זה איכשהו נסבל. למה? כי ככה זה בעסקים. הבעיה מתחילה כשהמפוטר הוא עיתונאי שכותב או משדר בשמו ובפרצופו.

יושב האזרח בביתו ומתרגל להסך את רגליו אגב קריאת טורו הפוליטי של עיתונאי פלוני. כבר זמן רב שהוא קורא אותו ואת פרשנויותיו, נהנה מהן או מתעצבן מהן. לא חשוב. עם הזמן, זו כבר הופכת להיות התניה: תסלחו לי על פירוט היתר, אבל משלב מסוים הקיבה מתחילה להגיב לתנאים הסביבתיים. אם אין מדור - העסק לא יזוז.

יום אחד המדור מפסיק להופיע בעיתון. הקורא הנאמן ממהר ליטול משלשלים והכול מסתדר, אבל הנאתו נפגמת. טוב, לא נורא. זה לא באמת אסון גדול. העניין הוא - וכאן מגיע לב הסיפור - שהקורא הזה לא מבין עד כמה הוא צריך להיעלב ממה שקרה.

הכותב שחדל לכתוב פוטר משיקולים כלכליים, כאמור. זה היה קשור לטיב כתיבתו או שידורו? אין לדעת. ב-94% מהמקרים זה שפיטר אותו אינו בר-סמכא לקבוע אם אכן כך הוא.

ולמרות זאת, כאמור, הפיטורים הם לגיטימיים; הבעיה היא שהעניין הזה צריך להיות מוכרע בפורום רחב יותר מאשר עובד-מעביד-חשב. במשוואה הזו יש עוד איבר והוא הקורא/המאזין. מישהו שאל אותו? מישהו התייעץ איתו? ודאי שלא. אין איך. ובכן, האם זו סיבה להשאיר אותו מחוץ לתמונה ולא להתייחס כלל לדעתו?

כלי תקשורת הוא לא חברת סלולר ולא רשת שיווק. המוצר העיתונאי שהחברה מוכרת ללקוח הוא יכולות מקצועיות (עאלק), אבל בעיקר שמות ודעות, אמונות וכישרונות. אישיים. אנחנו ב-2012. הקורא לא נהנה ממאמריהם של ס.ש. יריב, של א. סופר ושל ג. כותבובסקי. הוא קורא את נחום ואת בן, מאזין לרזי ולירון, צופה באמנון וברביב. הוא מתקשר איתם. יש לו מערכת יחסים וירטואלית איתם.

מערכת היחסים הזו אינה קשורה בשום צורה לפלטפורמה וודאי שלא למו"ל או לחשב השכר. המערכת הזו חיונית לקיומו של כלי התקשורת, והיא סוד חייו. כל זאת - עד לרגע שבו מוחלט על פיטורים. ברגע הקריטי הזה, הקורא/מאזין/צופה נעלם מהתמונה. הוא כבר לא רלוונטי.

למה? זה מעליב, לא? זה נכון אבל בלתי פתיר, יגידו גאוני הדור. אוקיי. זה קצת נכון, אבל עדיין יש דרכים לתקוף את הבעיה הזו. למשל, לכרות מראש הסכמי העסקה בעלי סעיף תקופת מינימום שלפני שתחלוף אסור יהיה לפטרו. למשל, להקשות מאוד על פיטורי עיתונאים הפועלים בפרונט, ששמם ופניהם חשופים.

כבר פוטרתי בימי חלדי (כולל ממש לאחרונה, כפי שאפשר אולי להבין) מהרבה גופי תקשורת, והנה, מתברר כי העם היושב בציון איתן וחזק מאי-פעם וגם את המשברים האלה הוא עבר בשלום.

אני לא הנושא, כמובן. הבעיה היא בשיטה. כאשר מעסיק בתקשורת שוכר כותב או שדר, הוא צריך להביא בחשבון שהוא מתקשר לא רק עם חתן, אלא גם עם כלה; ביום שהוא יחליט לפטר אותו כי יחסרו לו 2,000 שקל בחודש, הוא יצטרך לתת תשובות לא רק לו ולמנהל הבנק שלו - אלא גם למיליון קוראיו.