חורים בוועדת הריכוזיות

במהלך 20 השנה האחרונות נשבר האיזון הרצוי בין הממשלה לשוק, תוך שימוש ברטוריקה של תחרות חופשית. הגענו למצב שבו הקפיטליזם האוליגרכי מסכן את עתידה של הדמוקרטיה המערבית ומתרחק יותר ויותר מתחרות הוגנת.

במחאה החברתית של הקיץ האחרון הציבור התפכח מהאשליה שיוקר המחיה נובע בעיקר מגובה המיסוי בישראל. הוא הבין שאחת הבעיות המרכזיות היא חוסר תחרותיות בענפים רבים והריכוזיות הגבוהה במשק. מדינת ישראל, שהוקמה על ערכי השוויון והסולידריות החברתית, פתאום מוצאת את עצמה מככבת במדדי א-השוויון ושנייה במערב במדדים רק לארה"ב. המצב חמור אף יותר כשמודדים את כוח הקנייה של אזרחי ישראל לגבי מוצרים בסיסיים כמו מזון ודלק. היום ברור לנו שהמחירים בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע גבוהים בהרבה מהמחירים במיאמי, בוושינגטון ובניו יורק.

ועדת הריכוזיות, שפרסמה לפני מספר ימים את ההמלצות הסופיות שלה, הוקמה במטרה להיאבק בשליטה רבת השנים של מספר משפחות מצומצם במשק הישראלי. לוועדה היה פוטנציאל היסטורי להקטין את כוחן של אותן משפחות, לבזר את השליטה במשק ולהגביר את התחרותיות בישראל.

המלצות הוועדה חיוביות, אך דרושים בהן מספר שינויים. יש סכנה כי לולא שינויים אלה ובניגוד לכוונות הוועדה, ההמלצות עלולות לגרום לכך שבעוד 20 שנה הילדים והנכדים של משפחות ההון הקיימות ימשיכו עדיין לשלוט במשק ללא עוררין.

אפליה בעייתית

הבעיה הראשונה בהמלצות הוועדה היא האפליה הבעייתית בין מספר הקומות המותר לפירמידות של טייקונים קיימים, לבין פירמידות של מי שירצו בעתיד להצטרף לשוק. השחקנים הקיימים יוכלו להחזיק פירמידות בנות שלוש קומות, כפי שהם מחזיקים גם עכשיו, אך שחקנים עתידיים יוגבלו בשתי קומות בלבד. הכלל חייב להיות אחיד, אסור להפלות לטובת השחקנים הקיימים, שהרי אז יינתן להם יתרון לא הוגן שעלול להנציח את שליטתם בשוק. בקוריאה הדרומית, למשל, קרה תהליך דומה שרק חיזק את מצבם של התאגידים הקוריאניים הקיימים (הידועים כ-Chaebols), אל מול שחקנים חדשים שרצו להיכנס למשק.

בעיה שנייה היא אמות המידה להפרדת הבעלות בין תאגידים ריאליים למוסדות פיננסיים משמעותיים. חברה ריאלית משמעותית הוגדרה ככזו אם שוויה (או האשראי שלה בישראל) עולה על שישה מיליארד שקל. התפיסה, שלפיה ניתן למדוד את העוצמה של חברה אך ורק על סמך שוויה הכולל, בעייתית ואינה לוקחת בחשבון את היקף השליטה היחסי של אותה חברה בענף שבו היא פועלת. לצורך העניין, עשוי להתקיים מצב שבו חברה אחת חולשת על 90% מהיקפו של ענף מסוים, ושוויה מוערך בפחות מ-6 מיליארד שקל.

על כן, ההגדרה צריכה להיות מבוססת גם על נתח השוק של החברות בענף בו הן פועלות. לחלופין, ניתן לאמץ את הצעתו של הממונה על התקציבים באוצר ולהעמיד את הרף על שלושה מיליארד שקל, משום שבאופן זה רוב הענפים הלא-תחרותיים במשק הישראלי ייכנסו תחת הגדרות אלו.

בעיה נוספת נוגעת לשוק האנרגיה בישראל, שהפך להיות מרכזי במשק בשנים האחרונות, ובפרט בתחום הפקת הגז. בשוק זה, חלק גדול מהשחקנים המשמעותיים אינם מאוגדים כחברה אלא כשותפויות מוגבלות, ולכן הכללים שהכתיבו בוועדת הריכוזיות אינם תקפים לגביהן. אין זה מתקבל על הדעת כי תחום האנרגיה, שכספי הציבור מושקעים בו ושמבטא עוצמה כלכלית אדירה, יקבל פטור ממסקנות הועדה.

חשוב להבהיר, ההמלצות של ועדת הריכוזיות כשמן כן הן - המלצות בלבד. כדי שיוצאו מן הכוח אל הפועל על הכנסת לקדם אותן בחקיקה, ותהליך זה עומד בפני שני מכשולים עיקריים - זמנה הקצר של הממשלה הנוכחית והלחץ המסיבי שיופעל על המחוקקים. עלינו לעשות את כל המאמצים כדי לקדם בחקיקה את מסקנות ועדת הריכוזית ולחזק אותן במקומות שהן דורשות שיפור, כדי לשנות את ישראל ולבנות בה משק תחרותי והוגן.

צעד זה חייב להיות מלווה גם בשינוי המדיניות בנושאי ההוצאות הציבוריות, המיסוי, המשילות והשתתפות החרדים והערבים בכוח העבודה. רק כך נצליח לבנות בישראל כלכלה צודקת וחברה הוגנת.

* הכותב הוא ח"כ מפלגת העבודה ולשעבר יו"ר ועדת הכספים של הכנסת ובכיר בבנק העולמי