נציב התלונות: שופט העליון דנציגר היה ב"ניגוד עניינים אתי"

שופט בית המשפט העליון, ד"ר יורם דנציגר, היה מצוי ב"ניגוד עניינים אתי" בעת שדן בתביעה כנגד מינהל מקרקעי ישראל, בעוד שהוא עצמו מנהל הליך משפטי לקבלת פיצוי בסך עשרות מיליוני שקלים מהמינהל - כך קבע בימים האחרונים נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, שמצא את התלונה שהוגשה נגד השופט דנציגר כמוצדקת.

מדובר בהחלטה נדירה של הנציב, מאחר שככל הידוע עד עתה התלונות היחידות שנמצאו מוצדקות נגד שופטים בבית המשפט העליון עסקו בענייני סחבת.

באוקטובר 2010 נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בערעור שהגישה חברת "מקור הנפקות וזכויות" כנגד המינהל, בדרישה לקבלת פיצוי בסכום-עתק של 3.1 מיליארד שקל בגין הפקעת שטח של 551 דונם קרקע בירושלים. בהרכב השופטים ישבו אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ודנציגר, שגם כתב את פסק הדין.

מאוחר יותר נודע לחברה כי בעת שהשופט דנציגר ישב בדין, היה תלוי ועומד בבית המשפט העליון ערעור שהוגש בשמו ובשם חברת ש.א.נ.ל שבבעלות ידידו, ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני, בדרישה לקבלת פיצויים מהמינהל בגין שינוי ייעוד קרקע שבבעלותם בסמוך לנתניה.

בא-כוח החברה, עו"ד פיני פישלר, טען בתלונתו לנציב כי "השופט דנציגר ונציגי המינהל הסתירו מאיתנו עובדות אלה, המגלות כי לשופט דנציגר היה אינטרס כספי ממשי, מוחשי ומובהק אצל המינהל".

עוד קודם להגשת התלונה, ביקשה החברה מנשיאת בית המשפט העליון דאז, דורית ביניש, לפסול את דנציגר בנימוק שיש לו עניין כספי באחד הצדדים להליך.

ביניש סירבה לפסול

הנשיאה ביניש דחתה את הבקשה לפסול את דנציגר, וקבעה כי הטענה נגד השופט היא "חסרת כל יסוד, ומוטב לו היתה נמנעת הגשתה. בין ההליך שלפניי ובין העניין שהשופט דנציגר הוא צד לו אין כל זיקה; לא כל שכן זיקה מן הסוג המקים חשש ממשי למשוא-פנים.

"יש לזכור כי רק חשש כזה הינו עילה לפסילת שופט. עצם העובדה שהשופט דנציגר הוא צד להליך תלוי ועומד נגד מינהל מקרקעי ישראל בעניין אחר ושונה, אין משמעה פסלות אוטומטית של השופט לשבת בתיקים שבהם מעורב המינהל".

לפני שנתנה את החלטתה, ביקשה ביניש לקבל את התייחסותו של דנציגר לעניין. דנציגר כתב לה כי "קבלת הטענה נגדי משמעה שבכל פעם שבו קיים לשופט אינטרס כלכלי כלפי אחת מזרועות המדינה, הוא יהיה מנוע מלדון בעניינים הנוגעים לאותה זרוע של המדינה, וזאת גם כאשר אין לעניינים אלה כל קשר ענייני או השלכה על עניינו שלו.

"לטעמי, הדבר מרחיק לכת ומניח הנחה בלתי סבירה בעליל כי קבלת עמדת המדינה בעניין אחד תביא את המדינה, על אף החובות החוקיות המוטלות עליה כנאמן הציבור, לתגמל את השופט שקיבל את עמדתה בעניין אחר".

דנציגר הוסיף כי "העובדה שהייתי צד להליכים תלויים ועומדים נגד המינהל לא יצרה אצלי משוא-פנים, ואינני סבור כי היא אף יצרה אפשרות ממשית לחשש למשוא-פנים. ההנחה המובלעת בבקשה, ולפיה אימוץ עמדת המינהל בערעור היה משפיע על המינהל באשר למחלוקת בהליכים שהייתי צד להם, היא בכל הכבוד מופרכת, ספקולטיבית בעליל וחסרת כל בסיס".

בתלונה נגד דנציגר לנציב התלונות צוין, ביחס לעמדתו כפי שהועברה לביניש, כי "השופט דנציגר לא הכחיש את העובדות בדבר האינטרס הכספי שיש לו אצל המינהל, לא הכחיש את הסכסוך המשפטי שיש לו עמו, ולא הכחיש את העובדה שהוא והמינהל לא גילו עובדות אלה", דבר שהציב אותו לפי הטענה בניגוד עניינים ובהפרת אמונים פלילית.

חובת גילוי

כפי שעשתה ביניש, גם הנציב עצמו ביקש את התייחסותו של דנציגר לתלונה נגדו. בתגובתו טען דנציגר כי לנציב כלל אין סמכות לדון בתלונה, לאחר שהדברים הוכרעו על-ידי הנשיאה ביניש בבקשת הפסלות שהוגשה נגדו.

לדברי דנציגר, "הטענה איננה עניין לתלונה לנציבות, שכן חוק הנציבות קובע כי הנציב לא יברר תלונה שהיא בקשה של בעל דין ששופט פלוני יפסול את עצמו מלשבת בדין מאחר שקיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי בניהול המשפט, ובוודאי שאין מקום לדון בבקשה כזאת לאחר שנדונה ונדחתה על-ידי נשיאת העליון".

ואלם הנציב דחה את הסבריו של דנציגר, וקבע כי לעומת ביניש, שהכריעה בשאלת פסלותו של דנציגר מלשבת באותו תיק, הנציב עצמו איננו מכריע בשאלה זו, אלא בשאלת החובה שהיתה על דנציגר לגלות לצדדים את העניין האישי שלו מול המינהל.

"שלא כדעתו של כבוד השופט", כותב גולדברג בהחלטתו, "אינני סבור כי מדובר בתלונה שעניינה רק בבקשת פסלות, אלא גם בכך שהיה על השופט לגלות את עובדת קיומם של הליכים משפטיים המתנהלים בינו לבין המינהל. זו שאלה אחרת, המצויה בגדר סמכות הנציב, בהיותה נוגעת להתנהלות השופט".

הנציב מוסיף וקובע כי אף שביניש קבעה כי לא מתקיים חשש ממשי למשוא-פנים, אין בכך כדי להביא למסקנה אוטומטית שלא היתה מוטלת על דנציגר חובת גילוי.

"ניגוד עניינים אתי"

מסקנתו זו של גולדברג מחזקת את גישתו, כפי שהובעה בפרשת השופט יהודה זפט, כי על השופטים להקפיד גם בנוגע ל"ניגוד עניינים אתי", שהיקפו רחב יותר מ"ניגוד העניינים השיפוטי" המקים עילת פסלות.

"יש מקום לקבל את ההבחנה", קובע גולדברג, "בין ניגוד עניינים משפטי, מכוח דיני פסלות השופט - לבין ניגוד עניינים אתי, הנוצר כשיש בהתנהלות השופט פגיעה במראית פני הצדק מנקודת מבט כללית-קולקטיבית של כלל הציבור שאת אמונו מבקשת מערכת השפיטה".

לדברי גולדברג, "בנסיבות העניין התקיים ניגוד עניינים אתי, מהסוג שיש בו כדי להטיל על השופט חובת גילוי. אין בעיניי ספק כי היעדר יידוע של החברה בדבר ההליכים שמנהלים השופט ושותפיו נגד המינהל מעורר חשש לפגיעה במראית פני הצדק, ולפיכך חלה עליו חובת יידוע, אף אם סבר כי קיומם של ההליכים נגד המינהל איננו מעלה עילת פסלות, ובכך לאפשר לחברה לטעון טענת פסלות מלכתחילה ולא בדיעבד".

הנציב דוחה גם את טענתו של דנציגר, שלפיה יש להבחין בין המינהל, שהוא זרוע מזרועותיה של המדינה, לבין צד רגיל להליך.

"לדעתי", מסכם הנציב, "מבחן הפגיעה במראית פני הצדק שבהתקיימו חל ניגוד עניינים אתי, הוא רחב בהיקפו, ואינו מבחין בין סוגים שונים של מתדיינים. מסקנתי היא איפוא כי היה על השופט להביא לידיעת החברה את דבר קיומם של ההליכים שניהל נגד המינהל".

הנציב קובע כי התלונה נגד דנציגר היא מוצדקת, ואולם איננו מציין בהחלטתו אם ימליץ על נקיטת הליך כלשהו נגד השופט לאור תוצאות הבירור. (930/11/עליון).

דוברת בתי המשפט מסרה בתגובה להחלטת הנציב כי "ההחלטה מדברת בעד עצמה, והשופט דנציגר מודע לה".

דובר משרד המשפטים מסר, בשם נציב התלונות על שופטים, כי "בשל חובת הסודיות המוטלת על הנציב בחוק, לא יוכל הנציב להתייחס לפנייה".