למה אין בונדינג בין דפני וסתיו?

פורטל הכניסה שלי לפייסבוק בחודשים האחרונים הוא, לא תאמינו, קבוצת אמהות.

כן, אני מכירה את המבט הזה שלכן הנשים, שחושבות שאמהות היא משהו שבהכרח מגיע עם קליפס בשיער וסובב סביב נושאי שיחה כמו תזונה אורגנית, ביום ממש רחב אופקים.

אז זו פנייה נרגשת לאותן נשים מתוחכמות שכבר הוכיחו את עצמן, זקנות השבט בחליפות מהודקות, נושאות המשרות וסוגרות העסקאות, שהוציאו אותנו מהגטו, שהלכו כל הדרך וניפצו את תקרות הזכוכית, בלי לקלקל את המניקור ועם הרבה אאוט-סורסינג לענייני הבית. הנה מסר מהדור הבא: לא לשווא היה עמלכן.

בזכותכן יש לנו הרבה חירות. אבל מתי הספקתן לשכוח שכנשים אנחנו מכונה קצת אחרת? הרי לא סתם לא הטעינו אותנו בטסטוסטרון. חלק מהיתרון שלנו הוא גם בכך שאנחנו אמהות. אז תוציאו לי מהעין את עקב הסטילטו, נערו את החזות המתוחכמת ותפנימו: הנה מקור הכוח הנשי החדש.

אז מה יש שם, בנשיות און ליין החדשה הזו? בעיקר נשים אינטליגנטיות, חופרות רק במידה, יעילות, מהירות תגובה, עמוסות הומור עצמי וממוקדות מטרה. ככל שמדובר בקבוצה הספציפית הזו, זה המקום למצוא בו עבודה ועובדות, זו כוורת רוחשת של דעות ויוזמות, לימודים, המלצות והצעות - הכול תחת היד, אינטליגנטי, מסונן, איכותי.

בתוך מערכת נשית סגורה, שעד לפני 10 דקות, בערך, בכלל לא הרשיתי לעצמי להגדיר את עצמי דרכה (כן, כן, גם אני תוצר של המערכת שחונכה להביט למעלה, לכוון גבוה לקריירה ושוויון, ולהתחמק מאחה"צ בגני שעשועים) - מצאתי מארג מרשים של נטוורקינג ממוקד, שמביא למינוף קשרים למקסימום. מערכת לא פחות יעילה מכל ארגון בוגרים של מוסד אקדמי יוקרתי, וודאי יעילה הרבה יותר מאיזה מינגלינג אינטנסיבי ודי אינטואיטיבי בכנס כלכלי.

אבל כאן אני חייבת לעשות עצירה מתודית מההתפעלות הסכרינית שלי ולשאול - ראבאק, למה כל הסיסטרהוד החכם ורב העוצמה הזה מתפתח ומסתתר רק בקהילות הסגורות של האמהות? למה רק מתחת לשורת הסטטוס או בחדרי הצ'אטים?

למה תמיד מגלים את זה רק במקרה? אני לא מצליחה שלא לתהות, מה עם עוד נושאים? האם נשים מסוגלות לייצר בונדינג פרונטלי, מוחצן ועוצמתי, כזה שאינו מסתתר מאחורי האמהות? הרי זה ממילא היתרון הנצחי שיש לנו על הגברים, אז למה להיתקע רק שם? מה עם לכוון את כל המשאבים האלה החוצה, אל הדיונים החברתיים, המאבקים הכלכליים, התשוקות הפוליטיות?

אז נכון שבקיץ האחרון אישה אחת עם כובע ועיניים גדולות הובילה את העם לרחובות, אבל דווקא ההימנעות של דפני ליף וסתיו שפיר מאיחוד נשי וזיהוי פוליטי מוכיחה את הנקודה שאני טוענת.

שנשים לא מנצלות את הבונדינג הנשי, את השפה המיוחדת, את היעילות - בקיצור, לא מתארגנות בצורה נשית במרחב ציבורי כדי לקדם אג'נדה שהיא לאו דווקא נשית. וגם צעדת העגלות, אותה התארגנות הורים מרשימה של ימי מחאת הקיץ הדביקה, הייתה יציאה מאורגנת תחת אותה מטרייה מגוננת של "עתיד ילדינו", בשם ההורות, כלומר, שוב בשם האם.

את שלל הנושאים האחרים לא קידמנו כקבוצת נשים, ולא הובלנו בשיח נשי.

לא במהות ולא בדרך.

חבריי הגברים, אתם לא שמים לב ונרדמים בשמירה. בשקט בשקט, מתחת לרדאר הטסטוסטרון וללהגי הנשים החזקות במשק, שממשיכות לקיים רק שיח גברי, מתנהלות קהילות גדולות, חזקות ומחזקות, וחברותיהן מחליפות בהן ידע, אהבה וכוח. המימוש השושואיסטי קשור לזה שאנחנו כנראה עדיין עסוקות קצת בעצמנו.

נו, מה לעשות, רוב הבחורות מגיעות לשיא בקריירה ובחיים האישיים די במקביל - זה חתיכת משא, בטן של הריון ופיק בקריירה. הכול הופך מורכב יותר, מסורבל יותר, ומצריך פי מיליון יכולות תמרון, ייעול וניהול. אבל זה בדיוק המקום שבו נשים מגלות את הכוח שלהן. נכון, אני מחכה ליום שבו נצא לאור. זה הכרחי, ועל בטוח יהיה מעניין.