השב"כ אינו מעל לחוק

במרכז המשולש שקודקודיו זכויות אזרח, שלטון החוק וביטחון אזרחי המדינה, עומד זה עשור שנים חוק שירות הביטחון הכללי. "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", קבע שופט בית המשפט העליון לואיס ברנדייס לפני 100 שנה בדיוק, בכוונו לגילוי הנדרש מכל מערכת ציבורית.

הכנסת חוקקה את החוק בעיצומה של "אינתיפאדת אל-אקצה", בצל פיגועי טרור פלסטיניים ופיגועי התאבדות יומיומיים. מקום המדינה ועד לחקיקת החוק, פעל השב"כ מתוקף החלטות ממשלה וסמכויותיו לא היו מעוגנות בחוק. מאמצע שנות ה-80, דרך תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, גבר הצורך בהסדרת פעילות השב"כ.

המודעות הגוברת בארץ ובחו"ל לחירויות הפרט, הביאה לחקיקת חוקי יסוד שישלימו את התשתית למשטר דמוקרטי מהותי ואת ההגנה על כלל זכויות היסוד האזרחיות והחברתיות.

בד-בבד עמד השב"כ חשוף הרבה יותר לסיקור תקשורתי ולביקורת ציבורית. אלה היו השנים של פרשות חמורות כגון פרשת "קו 300", שזעזעה את המדינה והביאה לחנינת כל המעורבים בה - לרבות ראש השב"כ - על-ידי הנשיא.

פרשת "נאפסו", כמו גם עתירות לבג"ץ, שעניינן שיטות עבודתו של השב"כ והמתרחש במתקניו, הבהירו את ההכרח בחקיקה מסודרת של הכנסת אחת ולתמיד. מנגד עמדו השיקולים המסורתיים - להסתיר מעין הציבור את השיטות והאמצעים שבהם פועל שירות הביטחון הכללי לסיכול טרור ולשמירה על ביטחון המדינה.

אין ספק שנדרשים שינויים

עבודת החקיקה החלה אפוא הן בכנסת והן בשב"כ עצמו, והבשילה לבסוף בשנת 2002. חוק השב"כ נחקק כחוק מסגרת, והסדיר 4 היבטים מרכזיים. האחד, מעמד הארגון, אופן קביעת סמכויותיו וכפיפותו לממשלה. החוק הותיר סמכות שיורית רחבה למדי לראש הממשלה ולראש השירות.

ההיבט השני נוגע לתפקידי הארגון ולייעודו, וכן פירוט סמכויות כגון הסמכות לחקור, לאסוף מידע ולקבל נתוני תקשורת, לעתים גם ללא רשות בעליהם או ידיעתם.

ההיבט השלישי נוגע לפיקוח ולבקרה על השב"כ: הסדרת דיווח לממשלה ולכנסת וביקורת פנים. לבסוף הוסדרו עניינים שונים הנגזרים ממאפייני הפעולה הייחודיים של השב"כ, כגון סייג לאחריות עובדי שב"כ בתקופת עבודתם ואחריה, והוראות בדבר סודיות.

נראה כי הושג איזון סביר בין קביעת התשתית המשפטית ומנדט-הפעולה של שירות הביטחון, לבין הפעלת שיקול-דעת מקצועי ביישום הוראות החוק. הביקורת ציבורית והמקצועית התמקדה בשתיקתו של החוק בנושאים כגון מעצרים מנהליים והריסת בתים ובתחום החקירות.

מקריאת תרשומות הדיונים בעת תהליך החקיקה התברר כי ההשמטות נועדו אמנם למנוע את עיכוב החקיקה הראשית, אך לא פחות מכך הן נבעו גם מהתפיסה כי הסדרה של נושאים אלה מתאימה יותר למסגרת של תקנות שעת חירום. בצד כל זאת, נכנסה ישראל למשפחה המכובדת של המדינות המערביות שראו לנכון להסדיר בחוק את פעולות שירותי הביטחון שלהן.

קשה לאמוד את מידת הפגיעה של החוק ביעילות השירות ובתפקודו, אם בכלל. אך דומה כי היא בטלה בשישים לנוכח התרומה החיובית הגדולה שלו בכל הקשור לשלטון החוק ולתקינות המינהלית הנדרשת מכל גוף ממלכתי, יהא חשאי כאשר יהא.

אין ספק כי נדרשים שינויים ושיפורים בחוק השב"כ, עשור לאחר חקיקתו: קודם כל, השלמה של החסר בו. ובמקביל, התאמה למציאות המשתנה של איומי הטרור האסלאמיסטי-פונדמנטליסטי, החותר תחת יסודות הדמוקרטיה ושואף להרוס את ההסדרים הגלובליים והמדינתיים.

התאמה זו תחייב שימוש בכלים שונים. אך השורה התחתונה הייתה ותישאר זו: כדי להבטיח ביטחון אישי וביטחון לאומי, יש לאפשר לארגון המוסמך לבצע עבודה יעילה - אך ורק במסגרת החוק.

הכותב הוא עו"ד, לשעבר ראש לשכת ראש הממשלה וממנהלי המו"מ המדיני, וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS