כמה עולה הפקת שידורים אולימפיים?

שבועות ספורים לפני המשחקים האולימפיים בבייג'ין ב-2008, התנהל מול חופי אפריקה אחד מהמבצעים הכי מורכבים של הוועד האולימפי, כאילו היה זה מבצע צבאי ולא הכנה לאירוע ספורטיבי.

עשרות ניידות שידור ה-HD החדישות שהועמסו באירופה ויועדו לנמל בסין לטובת השידור הטלוויזיוני של המשחקים, עברו אל מול חופי סומליה שסומנו כאתר שורץ פיראטיים. אנשי ההפקה של הוועד האולימפי התחברו לרשת הקשר של האוניה וזכו לשמוע בשידור ישיר את רב-החובל מדווח להם על צליחת האזור הבעייתי.

הניידות הגיעו לסין בשלום, וכל העולם זכה לראות את מייקל פלפס, יוסיין בולט ועוד 10,940 ספורטאים מ-204 מדינות משתתפים באירוע ההפקה הגדול ביותר בהיסטוריה של הספורט העולמי.

הצורך בשינוע הניידות מזרחה נבע מהעובדה שהסינים, שנטלו על עצמם את אירוח המשחקים 7 שנים קודם לכן, עדיין לא יכלו לתת מענה טכנולוגי מקומי לאירוע הראשון בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים שצולם כולו באיכות HD.

ימי התחרויות של המשחקים, 18 בסך-הכול, הציגו אולי יותר מכל את המשמעות של ההפקה הטלוויזיונית המוקפדת לאירועים בסדר גודל כזה: לא פחות מ-78.4 מיליון אירו עלתה ההפקה הטלוויזיונית של צילום התחרויות.

חלק מהאירועים, דווקא אלה שלא נחשבים לפופולריים במיוחד ועומדים בעיני רבים כסימן שאלה לגבי שילובם בתוכנית האולימפית, הם מהיקרים והמורכבים ביותר להפקה. כך, למשל, הסתכמה עלות הפקה לשעה של תחרות אופני ההרים ב-527 אלף אירו (!). 48 מצלמות, שתי ניידות שידור ומסוק ליוו את 80 הרוכבים (50 גברים ו-30 נשים) בשני ימי התחרויות ברכיבת הרים, וקבעו כי זהו הענף היקר ביותר להפקה טלוויזיונית פר-שעה.

תחרות הרכיבה על כביש - לא בדיוק גולת הכותרת של המשחקים - כללה אף היא מבצע לוגיסטי יקר: 33 מצלמות, 4 אופנועים, 3 ניידות שידור ושני מסוקים, שעלו לחברת ההפקה של הוועד האולימפי 313 אלף אירו לשעה.

מפרט ההפקה של תחרויות השיט שהביאו לישראל מדליית ארד מאתר התחרויות בצ'ינגדאו (שחר צוברי) כלל: 23 מצלמות, שני מסוקים ו-7 צוותי צילום ששטו על סירות בתוך הים.

אתלטיקה, שנחשבת למוקד של התחרויות האולימפיות, זכתה בבייג'ין להפקה היקרה ביותר - 13.97 מיליון אירו. המרתון משודר כמובן במלואו לכל אורכו, והוא אחד מהאירועים עם המפרט העשיר ביותר להפקה: 37 מצלמות - מתוכן 4 על אופנועים, שניים על רכבים ושניים על מסוקים - צילמו את האירוע.

בלונדון ייתכן שנראה מספרים אחרים מבחינת עלויות הפקה, לאור העובדה שלהבדיל מבייג'ין, רוב ציוד ההפקה המורכב נמצא ממילא באירופה, ואין צורך בשינוע יקר. אבל מי מבטיח שעלויות כוח-האדם המקומיות והזרות לא יהיו יקרות הרבה יותר בהשוואה לאלב בבייג'ין?

ספר ההפקה הטלוויזיוני של המשחקים האולימפיים הוא תורה מורכבת בפני עצמה. 4 שנים של הכנות ערכו עשרות צוותי ההפקה וההנדסה: הם צילמו ושידרו מאות מתחרויות המבחן לקראת המשחקים עצמם במתקנים האולימפיים של בבייג'ין. כך הם עושים כעת גם לקראת משחקי לונדון 2012.

כל ההכנות הסתכמו בספר עב-כרס בן 727 עמודים. כל האפשרויות לכיסוי הטלוויזיוני המיטבי מבחינה טכנולוגית, גרפית וזוויות צילום נלקחו בחשבון, והן משורטטות לצוותי ההפקה בדיוק מרבי.

הפירוט בספר לא משאיר מקום לדמיון או ליותר מדי שיקול-דעת בשטח. אלה מאיתנו שחזו, למשל, בתחרויות הקפיצה במוט, נהנו מאירוע שצולם על-ידי 11 מצלמות. כל מצלמה בתחרות הקפיצה נקבעה מראש: למשל, שתי מצלמות באזור ההרצה, אחת מכל כיוון של הקופץ; מצלמה באזור נעיצת המוט; מצלמה שמלווה את הנחיתה על המזרן; שתי מצלמות שמלוות את אזור הישיבה של הקופצים שמתכוננים לתורם לקפוץ וכו'.

***

ההפקה היקרה נובעת מכמה סיבות. אבל בעיקרה, כמו כל אירוע מדיה גדול, מתוך ההבנה של הוועד האולימפי כי הקהל האמיתי של המשחקים הם לא אותם 8-9 מיליון צופים שירכשו כרטיסים לתחרויות בלונדון, אלא מיליארדים שיצפו בשידור הטלוויזיה.

ברלין 1936 היתה האירוע האולימפי הראשון ששודר ישירות, אבל לא לטלוויזיה אלא לבתי-קולנוע מיוחדים. רק 168 אלף מאושרים זכו להיות בין אלה שצפו במשחקי ברלין בשידור ישיר, באירוע שצולם על-ידי 27 מצלמות בלבד (מתוכן 24 מצלמות קולנוע...). הרוב המוחלט של התחרויות באותם משחקים מעולם לא נצפו, מסיבה אחת פשוטה: רוב הרגעים האולימפיים כלל לא צולמו. היום, כמובן, לא ייתכן מצב כזה.

זמן השידור והצילום עלה בכל מחזור משחקים, אבל הפוטנציאל הכלכלי של שידורי המשחקים הגיע הרבה יותר מאוחר. רק במשחקי רומא 1960 קיבל הוועד האולימפי בפעם הראשונה כסף עבור מכירת הזכויות של האירוע - 1.2 מיליון דולר בלבד.

52 שנים מאוחר יותר, בלונדון נערכים למבצע שידורים שיכיל כ-5,000 שעות שידור ישיר ב-HD (חלק מהענפים ישודרו בתלת-ממד), כאשר כל רגע מהתחרויות יצולם ויועבר ישירות למי שיחפוץ.

רשת BBC, למשל, תאפשר לכל חובב ספורט בבריטניה לצפות ברשת האינטרנט בכל תחרות שיבחר, אחרי שבבייג'ין 2008 היא הצליחה לכסות "רק" 75% מהתחרויות.

5 עשורים אחרי גילוי הפוטנציאל הכלכלי של זכויות השידור, הצליח הוועד האולימפי הבינלאומי למכור את זכויות השידור של משחקי לונדון 2012 ב-2.63 מיליארד דולר.

אם צריך להשוות, אז אי-אפשר לשים את שני האירועים הגדולים בעולם הספורט - המשחקים האולימפיים והמונדיאל - באותה חבילה: הפקת שידור המונדיאל היא אתגר טלוויזיוני קטן בהרבה - 64 משחקים (לכל היותר 140 שעות שידור ישיר) שנערכים במספר מצומצם של אצטדיונים (בנוסף, רובם הגדול של המשחקים לא נערכים במקביל).

***

ב-2005 החל הוועד האולימפי לנתח את עלויות ההפקה של כל אחד מענפי הספורט, בין היתר מתוך הצורך לקבוע אילו ענפים ישתייכו לתוכנית המשחקים האולימפית, ואילו יודחו ממנה.

כלומר, כאשר בסתיו 2013 יקבעו חברי הוועד האולימפי הבינלאומי פעם נוספת מה תהיה מתכונת המשחקים ב-2020 (8 ענפים מתמודדים על הזכות לתפוס מקום אחד בלבד ברשימה), שיקולים רבים ינחו את הבחירה - אבל לטלוויזיה, שמונעת בין היתר מרייטינג עולמי ועלויות הפקה, משקל גדול מאוד.

הסקווש, הבייסבול, הסופטבול, קראטה, טיפוס ספורטיבי, ספורט על גלגיליות, אושו, ו-ווייקבורדינג (ספורט מים) יצטרכו להוכיח לא רק אהדה עולמית, אלא גם עלות הפקה טלוויזיונית סבירה - לא הרבה שעות שידור, וגם הפקה הדוקה כלכלית.

ענפי הספורט האולימפיים נבדלים זה מזה באופנים רבים, אבל הפער ביניהם בולט ביותר כשמשווים את עלות ההפקה של כל אחד מענפי הספורט. נתונים אלה הם קריטיים למקבלי ההחלטות בוועד האולימפי באשר לכדאיות להשאיר ענף מסוים בהיקפו בעתיד, או שכדאי לשקול הקטנת מספר הספורטאים שיתחרו בו.

דוגמה בולטת היא ענף השיט. הענף, שמחזיק כמעט לבדו את ההצלחה של ספורטאי ישראל במשחקים האולימפיים, נאלץ לוותר בלונדון על מדליה אחת (תהיה תחרות ב-10 דגמים במקום 11 שהיו בבייג'ין), ובכך תקטן ההשקעה הכוללת בו מבחינת הפקת הטלוויזיה.

הסיבה? השיט, שאינו מניב רייטינג גבוה ברחבי העולם, זכה להשקעה של 4.25 מיליון אירו בעלויות ההפקה שלו בבייג'ין, ותפס את המקום החמישי בגובה העלויות מבין כל התחרויות האולימפיות (עלות הפקה טלוויזיונית של 54 אלף אירו לשעה).

אם השיט לא מעניין מספיק (הרייטינג הגלובלי של תחרויות השיט היה השני הנמוך ביותר מבין 28 הענפים האולימפיים), ועלות ההפקה שלו גבוהה מדי ביחס לעניין בו - אין הצדקה כלכלית לקיומם של יותר מדי מקצים. ואם אין הצדקה טלוויזיונית, אפשר להסתדר גם עם כמה פחות שייטים בתוכנית האולימפית.