מעולם לא הצלחנו למנוע מלחמה

מפתה לראות בקמפיין המלבב בפייסבוק, שבו ישראלים ואיראנים מחליפים הבעות אי-שנאה הדדיות ושאיפות לשלום, הצהרה עתידית וחתרנית על ניהול יחסים בין עמים.

לא עוד ניווט בלעדי של הנהגות מנותקות ותאבות כוח, אלא יוזמה אזרחית טהורה. לא עוד, לדוגמה, חתימת הסכמי שלום מול שליטים יחידים, אלא יוזמות ים-תיכוניות שמגיעות מלמטה, ולכן ייתכן שיהיו חסינות מהסכנות שבחילופי משטרים. אולי והלוואי, אבל בינתיים הקמפיין הסימפטי דווקא מעיד אמת עצובה על ההווה.

כגודל האיומים בבעיה האיראנית, כך קטנים עד מזעריים הכלים העומדים לרשות האזרח הישראלי בכדי להשפיע על גורלו. התקשורת הדיגיטלית והרשתות החברתיות כבר משפרות את אפשרות האזרחים להתאגד לפעולות יעילות בשאלות של רמת ואיכות חיים; אבל בעוד תושבי פייסבוק הצליחו לשנע המונים לרחובות בקיץ האחרון ולהשפיע על הורדת מחירי מוצרי צריכה - נדמה שבשאלת מלחמה או שלום, האזרח נותר עדיין קטן וכבול.

בדיוק כמו שהיה לאורך ההיסטוריה. אין בתולדות המדינות הדמוקרטיות ולו תיעוד אחד לפעילות אזרחית בלתי אלימה שהצליחה למנוע יציאה למלחמה. מוכרות רק התארגנויות לאחר מעשה, שאולי השפיעו במצטבר על החלטות מנהיגים באירועים כמו נסיגת צרפת מאלג'יר, סיום המעורבות האמריקנית בוייטנאם, ונסיגת צה"ל מלבנון.

שימושיים בעירבון

למרבה הצער, אבל גם ההיגיון, החלטות צבאיות חורצות חיים ומוות מתקבלות בכל צורת ארגון מדינתי מוכרת, על-ידי מיעוט שבמיעוט. כנראה, שום אבולוציה טכנולוגית לא תשנה את זה: ההכרח בסודיות, ביכולת הפתעה, בשליטה על מידע ובפעולות הכנה שרחוקות משקיפות - מנציחים את הטרגיות שבה עמים נדרשים לפעמים להקדים דעתם בענייני ויתורים לשלום, אבל אינם מתבקשים מראש להחליט על אודות הקורבנות שתובעות מלחמות.

האזרח הישראלי ב-2012 מסוגל אולי להשפיע בקטן על מחירי מוצרי החלב, הדלק או הנדל"ן, אבל אין דבר שביכולתו לעשות למניעת שיגורם של טילים מכל כיוון שהוא. גם מצדדי תקיפה ישראלית באיראן וגם מתנגדיה, יסכימו עקרונית כי אסור שלשיח הציבורי, יסודי או היסטרי, כן ומקיף או מתלהם וחרדתי, תהיה השפעה מכרעת על החלטות המנהיגים.

כך שבשאלות שמקדימות פעולה צבאית, ולהבדיל ממחאות או מתמיכות שדנות בתוצאותיה בדיעבד, כלים דמוקרטיים כמו תקשורת פתוחה, הפגנות ושיח נרחב ברשתות חברתיות, שימושיים בעירבון מוגבל ביותר.

ככלות הכול, אף איש שמאל לא ירצה שהממשלה תצא למלחמה רק בגלל קריאות מתגברות של "מוות לערבים", כפי ששום איש ימין לא יסכין שממשלה מכהנת תפנה אדמות ובני אדם רק בשל לחץ דעת הקהל.

היות שלא נבון כי החלטות כאלה ייגזרו ברגע נתון רק מיחסי רוב ומיעוט, מתחזקת פי כמה חשיבות הפעולה הכי מכריעה שאכן מוצעת לשימוש האזרח בדמוקרטיה - הצבעה בבחירות. בעוד לאזרח הישראלי יש יותר כלים מאי פעם לעיצוב סדר היום החברתי של מדינתו - נדמה שצבאית וביטחונית השפעת הפרט, מחוץ לקלפי, נותרת כמעט אפסית.

ואם סביר שקבלת ההחלטות הכי גורליות שלנו לא תתקבל בהשפעה מכרעת של דעת קהל, ברור שאיכות ההחלטות תישאר תמיד תלויה באיכויות האנושיות של הקברניטים.

האם מדינת ישראל ברוכת הכישרונות אכן הפקידה ותפקיד בעתיד הקרוב את החלטותיה המשמעותיות ביותר בידי הדמויות הכי מצוינות שיש לה? למרבה הצער, ברור שלא. כך שאפילו אם מיליוני ישראלים ואיראנים ישלבו לבבות בפייסבוק, חיי ילדיהם עדיין מופקדים פחות בידי ההורים ויותר אצל המנהיגים.

זה לא אומר שצריך להתייאש, לוותר ולהישאר פסיביים. זה רק מעיד, שכמו בקלישאות הכלכליות על הדיוטות שמחד יתעסקו בחיסכון מזערי בהשוואת מחירי מוצרים זולים ומאידך יזניחו התעמקות בהכרעות כבדות בענייני כספי פנסיה, השקעות וחסכונות, כך אזרחי ישראל מול הבעיה האיראנית: נלחמים כאריות על מחירי הדלק במכוניות, אבל יחיו או ימותו במלחמות נפט גלובליות לפי הכרעת אינטרסים של קומץ מנהיגים, שלנו וזרים.