מנשה קדישמן: "יש משהו מאוד עצוב בחיים שלנו כיום"

מנשה קדישמן יושב על מיטתו בסטודיו במרכז תל אביב. הדירה הזאת, עמוסת העבודות, היא תזכורת לאופן שבו דברים איבדו ממשמעותם עם השנים, התקרנפו. דירת סטודיו קיבלה את שם התואר הזה, משום ששימשה אמנים לעבודה ולמגורים, כדי שיוכלו ליפול למיטה אחרי לילה שלם של עבודה, ולקום אליה דבר ראשון בבוקר. היום, דירת סטודיו הפכה למושג נדל"ני המבטא חלל פתוח. קדישמן הוא אולי האמן האחרון שעדיין מתגורר בסטודיו שלו כדי שיוכל לקום בחמש בבוקר ולעבוד. הוא מפלס דרך בין מאות ציורים שמונחים בכל פינה, שעונים זה על זה, מסודרים בערמות לצד מגדלים של מגזינים ועשרות פסלים של כבשים.

המראה מבהיל בתחילה, וגם הנוכחות האדירה שלו, בתחתונים המפורסמים, מרתיעה. הוא לא איש צעיר, כבר בן 80, הוא כבד משקל ולא אכפת לו שכך הם פני הדברים. בנון שלנטיות הוא מתעניין אם הכנתי שאלות. האווירה לא פורמלית ושונה למי שהורגלה במפגשים עם אנשי עסקים מהודקים המתורגלים ברפליקות יחצניות. לא ניתן הרי להעלות על הדעת מפגש עם לב לבייב, או תשובה, שבו הם יקבלו עיתונאי בביתם ויאמרו לו: 'רגע, אני רק הולך להתקלח'. את הפמליה של קדישמן מחליף חאלד, העוזר האישי, שעוזר לו להסתובב בבית ומניח תחת זרועו קבוצה של ציורים כדי שיוכל להשעין עליהם את המרפק.

"פעם האמנות רצתה לשרת את התרבות, את האידיאל", אומר קדישמן. "היום האמנות משרתת את האוספים". הוא אולי אחד השרידים האחרונים שמבטאים יותר מכל את החיים למען היצירה באופן מדויק. בתפיסה הציבורית הזהות בינו לבין העבודות שלו כמעט טוטאלית. הוא בקצה הסקאלה. בנקודת הקיצון של אמני החיים, וזאת לא ניתנת לבחירה, לחיקוי או לזיוף. לכן, למשל, הוא יכול להסתובב עם הגלביה הלבנה הקצרה שהפכה לסמלו השני בלי לחשוב לרגע שיש משהו לא תקין פוליטית בכך, או לא מקובל. הוא יכול להיות רק מה שהוא יכול, ומתוך המקום הזה הוא מביט אל מה שקורה מסביב בדאגה ובצער.

"פעם היה כאן משהו מדהים", הוא אומר. "כולנו היינו עניים. גם אני, שנולדתי בתל אביב, וגם מי שעלו לארץ כמו יוסף זריצקי ודוד הנדלר. אבל היינו מאושרים, כי לא ידענו שאנחנו עניים. הערך החברתי היה אדיר, התרבות הייתה אמצעי לבטא את החילוניות של היהדות, את האידיאל. רצינו לבנות מדינה, ומי שייצגו אותנו היו הלוחמים. אמרנו שטוב למות בעד ארצנו. עברו הרבה דורות עד שהבנו שטוב לחיות בעד ארצנו. אבל הכול השתנה מאז. האמנות השתנתה, ההעדפות האישיות. הדבר היחיד שהזכיר לי את התקופה ההיא, של ראשית המדינה, היה מחאת האוהלים והקוטג'. זה היה נעים להרגיש את זה".

- המחאה נגעה בך באופן אישי?

"עזבי אותי, אני הצלחתי. אבל עדיין אני יכול לומר לך שאני סוחב על הכתפיים שלי את כל ההיסטוריה של העם היהודי, את השמחות ואת הטרגדיות, אבל עכשיו יש דבר נוסף שאני סוחב על גבי, את הטייקונים. אני לא מרגיש את זה ברמה הכספית, אבל אני מרגיש את זה באווירה. אנשים איבדו את השלווה. יש משהו מאוד עצוב בחיים שלנו כיום, אנחנו נורא מסורסים. אנחנו נמצאים בתקופת מעבר של תום האידיאליזם, הבעיה היא שאנחנו לא יודעים מה הדבר הבא".

- למה מסורסים?

"כי הרמה של כל דבר כאן נהייתה חד ממדית, אנשים מסתובבים וחיים דרך נוסחאות. אני רואה את זה גם בהתייחסות לאמנות. היום מתייחסים ליצירות אמנות כצעצוע, כתכשיט. אני רואה את זה גם בהתנהלות של האוצרים. פעם הכול היה אמנות, אפילו גללים של כבשים, האדמה, העצים. יכולתי לצייר על כל דבר".

- קשה לך עם זה שהטייקונים הם גיבורי התרבות החדשים?

"בתוך העוני יש אמת פשוטה ומרגשת. היום, אצלנו, הפערים כבר כל כך גדולים, זה נראה לי ממש סוריאליסטי. יש לי חבר עשיר, שאני מכיר מגיל צעיר, ביחד הסתובבנו עם מכנסיים קצרים ולא היה לנו כלום. לימים הוא התעשר מאוד ובאחרונה ביקש ממני להשתתף בפרויקט שהוא עושה, תמורת 10,000 דולר. אם היה מבקש ממני לבוא כחבר, בחינם, הייתי עושה את זה בכיף, אבל כשעלה הנושא הכספי לא ידעתי מה להגיד לו. להתמקח איתו? להגיד לו תן לי 50 אלף דולר?".

הולך קדימה

קדישמן הוא אחד הציירים החשובים והפורים ביותר בארץ. הוא מזוהה בעיקר עם דמות הכבשה שמופיעה בציוריו ובפסליו. גם היום הוא עדיין רועה צאן, בתפיסה הפשוטה של הדברים. האמנות האמיתית, על פיו, היא מעיין שנובע בחדרי חדרים ומאלץ את מי שבחר בו להתמסר לו בטוטאליות מוחלטת.

- איך הסכמת להשתתף בפרסומת למפעל הפיס?

"כי הם ביקשו. דווקא היה מאוד נחמד. הייתי על הסט לא יותר משעה, ובסך הכול עמדתי שם וציירתי".

- עשית את זה בשביל הכסף?

"לא. אני לא חייב לעבוד לפרנסתי. אני יכול לשבת בבית ולמכור ציור מדי פעם ולחיות מזה, למרות שגונבים המון ציורים שלי ומזייפים אותם. אני לא ממורמר מזה".

- לא התפשרת בחיים שלך?

"הסיבה שהצלחתי בחיים היא שלא ויתרתי על כלום מעולם, עשיתי מה שרציתי. אני עדיין קם כל יום בחמש בבוקר ומצייר, גם אם זה קשה לי פיזית, ואני צריך לצייר בישיבה, כי זה בא לי בקלות. אני כל הזמן מחפש דברים חדשים, נושא איתי את המטען של החיים שלי מאחור, והולך קדימה".