בריחת מוחות ומוחים

ההתעוררות האזרחית של קיץ 2011 היוותה חידוש מרשים כמעט מכל בחינה ועניין. אכן, נהרות של מילים התמודדו עם ריבוי פניה, משמעותה, השלכותיה. רובן של המילים היו בשבחה, מיעוטן בגנותה. עם בוא האביב חוזרים הקולות ומבעבעים, ועמן הציפיה להתעוררות מחודשת.

תהא זו אשר תהיה, היא לבטח לא תדמה להורתה בקיץ שעבר. כך למשל, כבר אנחנו שומעים מוסיקת לוואי פוליטית. ההתעוררות בקיץ שעבר ראויה לתואר "תופעה אזרחית מדהימה".

בין שלל מאפייניה, אפשר להזכיר את היותה נטולת סממנים אלימים ואת ניצני הסולידריות שחיברו בין מרכז לפריפריות גיאוגרפיות וחברתיות. גם תגובת ראש הממשלה הייתה תוצר מבטיח של אופייה המיוחד של ההתעוררות: מינויו של פרופ' מנואל טרכטנברג, שהוועדה בראשותו חזרה בזמן נקוב עם אשכולות של המלצות.

טרכטנברג תפס את השור בקרניו, הן בהמלצות הוועדה שעמד בראשה והן ברטוריקה שהוא משמיע מאז: הוא כיוון וממשיך לכוון לחתירה תהליכית לשנויים התנהגותיים, הן ברמת מקבלי ההחלטות והן בקרב הציבור. אכן, שינויים כאלה הם הערובה להשגת מטרות ארוכות טווח כמו צמצום הפערים החברתיים, הגדלת מספר הנושאים בנטל שוק העבודה, והעמקת הסולידריות בחברה כל-כך משוסעת וקרועה כשלנו.

הקולות "היוצאים מהבטן"

כיום, לקראת קיץ חם 2012, אני מבקש להצביע על שניים מהעקרונות שהנחו את טרכטנברג, שראה לפניו את ההיסטוריה ואת הסיכוי להשפיע על עתיד אחר, שניים שלרוע המזל, נדחקו ונשחקו. ראשית, הניסיון לבנות את האיזון הנכון בישראל בין הישענות על עקרונות כלכלת השוק החופשי למדינת הרווחה.

שנית, הניסיון להטמיע אסטרטגיה של טווח ארוך, כדי לרפא תחלואים חברתיים בפריסה הרחבה האפשרית. אורך רוח ומנהיגות אחראית, הם שני התנאים ההכרחיים למהלך היסטורי. קוצר רוח ורטוריקה פופוליסטית יחד עם מנהיגות רופסת הם האויב הגדול הרובץ לפתחו של הסיכוי ומאיים לסכל אותו.

ההתעוררות וסיכוייה לחולל שינוי טובעים בשטף פופוליסטי, עוד לפני ההתפרצות המחודשת. כינויים כמו "הון שלטון" ו"טייקונים" משקפים את התגברות נהמת הבטן על שיקול הדעת. מדינת הרווחה המודרנית מעולם לא התנהלה על ההנחה של "עולם ישן עדי היסוד נחריבה". הבקשה לאזן בין עקרונותיה ליתרונות של כלכלת השוק החופשי לא תוכל להתממש באווירה של אנטי מצד אחד ורפיסות מן הצד השני.

ואמנם, הקולות "היוצאים מהבטן" משקפים את חולשתה של ההנהגה: הנהגת המוחים עדיין מפוצלת ומשוסעת וראשיה עדיין לא הגיעו לכתיבת אמנה משותפת שתאפשר ליכוד של כוחות. מנהיגים ומנהיגות פוליטיים מוסיפים לאווירת האנטי בסיסמאות נבובות ולא בהצעות מוחשיות למדינות.

והתגובה הרופסת של המנהיגות הלאומית לאווירת האנטי הזאת, עוד לפני ההתפרצות המחודשת של המחאה, משקפת את חולשתה של זו. וכך, אווירת ה"אנטי" מחוללת שתי עוולות: היא לוחצת ממשלה הנוהגת פוליטיקה הישרדותית ומתפשרת במימוש המלצות ועדת טרכטנברג (עיין ערך "דיור בר השגה") והיא מחזקת את "המחאה הכלכלית"; והיא מעצימה את הסתלקותו של הון השקעות ישראלי אל מחוץ לארצנו.

ההתעוררות האזרחית היא תופעה יוצאת דופן, ראויה וברוכה. מיצוי הפוטנציאל שלה ותיעולו לכיוונים שיניבו רק טוב לקולקטיב האזרחי בישראל הוא אינטרס של כולנו. העמקת העניין בנושאים ציבוריים, חיזוק היסוד ההשתתפותי לעומת הפניית העורף לפוליטיקה, יצירת מחויבויות אזרחיות לנכסים הציבוריים המשותפים הם כמה מהמרכיבים העשויים להתממש. ולשם כך דרוש רצון משותף ומנהיגות נחושה.

בפורום שייערך בראשית הקיץ יופגשו מנהיגי ההתעוררות עם ראשי המשק, גם מן המגזר הפרטי, כדי להמחיש את חיוניות הדיאלוג וההליכה המשותפת. דיאלוג אמיתי, קשה ככל שיהיה, בין כל מרכיבי החברה האזרחית, הוא המנוף להצלחת השינוי.

הכותב הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה וממייסדי עמותת "ישראלים להצלת הדמוקרטיה"