יאיר לפיד לא יזוז מילימטר

איש חכם אמר פעם: "דמוקרטיה היא עסק נפלא, חבל שהבחירות הורסות אותו כל ארבע שנים". כך בכל מקום, וביתר שאת אצלנו. לקראת כל מערכת בחירות מתחילות המשיכות. השמיכה הפרלמנטרית קצרה - רק 120 מושבים - אבל המוטיבציה לשרת בכנסת גדולה.

בשביל עיסוק ציבורי, שנתפס לצערי לפעמים כבזוי, זאת מחמאה לא קטנה. עוד רגע ייגמרו החגים, יתחיל מושב הקיץ של הכנסת, ושנת הבחירות תצא לדרכה.

למרות שמועד הבחירות לא ידוע, כמו גם הנושא המרכזי שסביבו תנוע המערכה, ניתן כבר היום לשרטט את תוואי הנוף המרכזיים של הוויכוח היצרי הצפוי לנו החל מן הקיץ הקרוב. הבחירות הבאות יהיו הקרב על מגרש החניה. רבים, רבים מדי, יבקשו להחנות את המכוניות החבוטות או היוקרתיות שלהם במגרש החניה של חסרי הדעה. זהו הקרב על המרכז הנוח, המפנק וחסר המשמעות של המערכת הפוליטית הישראלית.

מהומה על לא מאומה

"העבודה" תבקש לנוע לשם בכל מחיר. חזרה אל החיק החם של ההסכמה. לכן, באופן אידאולוגי כמובן, הם לא ינקטו שום עמדה משמעותית בנושאים הכי חשובים בעולם. הם פשוט יסתתרו אחרי הכותרת הריקה של "סוציאל דמוקרטיה", למרות שהם לא כאלה כלל, עד יעבור זעם הבוחר.

נתניהו, מאידך, יעטה אדרת מעור כבשה תמימה. קפיטליזם, אני?! מה פתאום, אני בכלל הנציג של דפני ליף! עובדה, טרכטנברג זה אני. ימין לאומני, אני?! מה פתאום, הרי נאמתי ומלמלתי "שתי מדינות לשני עמים". וגם הוא ינחת לו באמצע ויתרווח בהנאה בין ליברמן ופייגלין מכאן, לכל השאר משם. מופז בכלל אמצע מלידה: איראן - להירגע ומיד, המחאה החברתית - אני אנהיג, אני אנווט, אני אייצג.

יאיר לפיד, ויהא גודלו הסופי אשר יהיה, לא יזוז ימינה או שמאלה, אפילו לא מילימטר, כי הוא מעמד הביניים וביניים הרי תמיד נמצאים בין לבין. את גורלו של דרעי איש עוד לא יודע, אבל את אופיו לא צריך לנחש - הוא ידוע: בכל מקום שיש משבר הוא ימהר לתווך, יציע את עצמו, את חנו, ואת כשרונו כגשר חי בין כולם לכולם, ובעיקר בין כל אלה שאין ביניהם שום הבדל חוץ מיריבות מיותרות על מקום החניה במקום שלא צריך לנקוט בו עמדה כלל.

השמאל יישאר אילם ומשותק. אין שם את תעצומות הנפש להתנתק מכל הנחות העבודה הישנות, להתעלות מעל הפערים הממסדיים והארגוניים ולהקים את "מחנה השוויון" הישראלי. מרצ תהיה קטנה וטהרנית, והמפלגות הערביות ישבו סמוך לגדר, אבל מצדה השני. מימין יישמעו קולות של משמעות. פייגלין יאתגר את המערכת הליכודית עם פרדיגמות ויעדים שאינם נחלת הכלל. ושאר המנדטים הספורים של הימין, של אריה אלדד וחבריו, יהיו מוחלטים כדרכם אבל בודדים וחסרי משמעות.

במילים אחרות, הרבה רעש ומהומה עתידים להישמע כאן על לא מאומה. מחאת הקיץ, אם תתחדש בכלל, תמשיך להיות עמומה ומופשטת. אין דבר כזה צדק חברתי בלי לנקוט עמדות בנושא השאלה הפשוטה - על חשבון מי? חרדים, ערבים, כיבוש, נשים, אתיופים, מעסיקים, השירות הציבורי? מחאה בלי עמדות דומה לנשמה בלי גוף, וממילא היא חסרת נוכחות וייצוג כלל. כולם ידברו את השפה שלהם, "כזה", "כאילו" ו"וואו" מתמשך, ובה בעת ימשיכו לעשות את כל מה שהביא אותנו עד הלום - ימין כלכלי, ימין לאומני, ימין דתי.

ישראל הבאה, זו שאחרי הבחירות, תמשיך להיות מעוז השמרנות החצי-דמוקרטי המהותי ביותר במערב. לכאורה מרכזית ומאוזנת, ובאמת מסורסת וחסרת אומץ להתייצב מול המציאות העוטפות אותה ולהכריע - לכאן או לכאן.

הכותב כיהן בעבר כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית