אמנות החיים הישראלית

אני שונא נעליים חדשות. תמיד שנאתי. גם בגדים חדשים אני לא אוהב, ולא קניות בחנויות, סיבובים בקניונים, או "שופינג". תמיד אנעל את הנעליים המשופשפות, את הג'ינס המהוה יותר, את החולצה המתפוררת, בגלל שזה נוח, נעים על הגוף, מוכר וכבר בעל אופי משלו. כשהתבגרתי גיליתי את ברטולד ברכט ואת ספר השירים שלו "גלות המשוררים".

גם ברכט כבר היה משומש מאוד, והספר שלו ושלי הפך מרופט בדיוק כמו שאני אוהב. השיר "מכל יצירות האדם" מתאר את הרגשתי, רק באופן מנומק, מדויק וגבוה. ממש הפואטיקה של החיבה לנעליים מרופטות.

בהצגה של הלל מיטלפונקט, "מכולת", המתארת את חייה של משפחה ישראלית בשנות ה-50 הקשות, אומרת אם המשפחה, בלבוסטה פולנייה וצבעונית, לגיס שלה, משורר קומוניסט מתוסכל, שהוא ממש "פרויד של המקרלים", יעני, בין הדגים המלוחים שהוא מוכר במכולת הוא מגלה את תובנות החיים. הפואטיקה של המכולת.

נדמה לי שכולנו כאן בישראל קצת "פרויד של המקרלים", כי אומנות החיים הישראלית היא פשוט לחיות. החיים עצמם הם סוג של אומנות - הישרדות, הסתדרות, החזקת הראש מעל המים. שימו לב לאוצר המילים הישראלי.

64 שנים אחרי שזכינו לעצמאות, עדיין המינוחים הגלותיים שולטים בחיינו. "הסתדרת?", אנחנו שואלים, כלומר המצב אף פעם לא בטוח או מסודר. "יהיה טוב", אנחנו משיבים, כלומר אף פעם לא טוב עכשיו. זה ביטוי מובהק לאופטימיזם הטבוע בנו עם ה"קוטריות" היהודית הקלאסית. על היסודות האלה בנינו קומות נוספות, של קומבינה, יוזמה ואקזיט.

כולם כאן מחפשים את הג'וקר, את המהלך המסיים, את תמונת הניצחון. זה נלעג, אבל גם ההיפך. אף אחד כאן לא מקבל את מקומו הטבעי כעניין מוחלט. כל אחד רוצה להתקדם, למצות את עצמו, להתברג, להשתדרג. אחד העוזרים הקרובים למועמד הרפובליקני מיט רומני, דן סינור, קרא לזה "אומת הסטארט-אפ", בספר שמתאר את המהפכה העסקית-יזמית-מחשבית של ישראל. הפואטיקה של הקפיטליזם.

אגב להשתדרג, בכל פעם שאני עולה למטוס חולפת בי המחשבה שזה אחד המקומות שבו מחלקים, בצורה הכי בוטה, קבוצה של אנשים לשלושה מעמדות ברורים: המלכים, במחלקה ראשונה, ישנים במיטה, מקבלים אוכל בכלי כסף; הרוזנים, במחלקת עסקים, ישנים בכמעט מיטה ומקבלים אוכל בכלי חרסינה; וכל השאר - ההמון, גם אני, במחלקת תיירים, יושבים, ישנים זה על זה ואוכלים בכלי פלסטיק חד פעמיים.

זה המשחק - מי שיש לו כסף מקבל יותר. ומי שזוכה להשתדרג, נהנה אפילו יותר. לרגע אחד, קסום, גנוב, הוא טועם מהגן האסור, מההצצה למעמד הגבוה.

אבל, וזו אותה מחשבה תמיד, אם חלילה המטוס ייקלע לצרה, כולם ירגישו את הטלטלה באותה מידה. לא תהיה שום עדיפות לשוכב במחלקה ראשונה, או למתרווח במחלקת עסקים. כשהמטוס יצלול לים, כולם יפחדו באותה מידה, יתרמו את תרומתם לסטטיסטיקה של התעופה הבינלאומית. הפואטיקה של חוג הסילון.

וזה בדיוק מה שקרה לנו כאומה בשואה. הסוחר העשיר מוילנה לצד הסנדלר העני מורשה הופשטו מאנושיותם, ונשלחו למות בגלל שהם יהודים. ראש הממשלה נתניהו משתמש בסמלים מהעת ההיא, כדי להמחיש את סכנת הגרעין האיראני. אני לא חושב שזה מופרך או מוגזם. זה משקף אותנו בדיוק: את החרדתיות, הפרנויה, את החשש לעצם קיומנו. וגם את החיוניות, את התשובה, את היישובים והכלכלה, האמנות וההישגים. כשאומרים היום גז, יש לרוב הישראלים בראש יותר מחשבות על דולרים ועל "תמר", מאשר על מחנות השמדה. האמת היא גם וגם. הפואטיקה של אושוויץ.

רציתי להיות חייל קרבי. ממש רציתי. יש לי אסתמה, אבל הייתי בטוח שזה יעבור, או ש"יהיה בסדר". בצו הראשון הסבירה לי החיילת בבקו"ם שאין סיכוי. גם כשהתחננתי להישלח לתותחנים או לשריון הבנתי שזה לא יקרה. בייאושי הלכתי למבחנים בגל"צ. לא רציתי ולא ממש האמנתי. בסוף, בדרכן המפותלות של סמטאות החיים, התקבלתי, התמניתי לכתב שטחים והסתובבתי שלוש שנים וחצי חמוש ברובה, טייפ קסטות ומיקרופון, מעזה ועד ג'נין. גיליתי עולם חדש. התאהבתי בעיתונות. מצאתי את המסלול של חיי. אולי זאת אומנות החיים הישראלית: לעשות את המיטב ממה שיש. להסתדר. להשתדרג. לקוות לטוב. ואחר כך למצוא איזה פואטיקן שייתן לזה תוקף פילוסופי.