הרכבת או חברת חשמל: מיהו ועד העובדים החזק במדינה?

רכבת ישראל

תולדות הוועד: ב-2003 נפרדה רכבת ישראל מרשות הנמלים, ועובדיה זכו בתוספת שכר של 30%. באוגוסט 2011 נחתם הסכם הבטיחות בין נציגות העובדים והחברה, שנתן ביטוי לעמדות שני הצדדים והכניס רגולציה למקצועות התפעוליים ברכבת (נהגים, פקחים ועוד). העובדים ויתרו על תוספות שכר, אבל נקבע שעובד שיורד מדרגתו, ישמור על שכרו הקודם. חודשיים אחר כך התקיים הליך משפטי בבית הדין לעבודה, המגביל את אפשרות החברה בקיום הליכי מכרז חיצוניים ללא מכרזים פנימיים ומונע העסקה בחוזים אישיים בניגוד להסכמים הקיבוציים.

על רקע כל זה, מתנהל בשנתיים האחרונות סכסוך עבודה סביב הכוונה להוציא את תחזוקת הקרונות לקבלן חיצוני. במארס 2012, אחרי מאבק קולני, בוטל האיום הזה והוחלט על השארת רוב עבודות התחזוקה בידי עובדי הרכבת, על קליטת 200 עובדי קבלן כעובדים מהמניין, על תוספות שכר בשיעור כולל של 29%, על מניעת פיטורים למשך 18 שנה ועל מענק של 40 אלף שקלים. כמו כן, הוחלט גם להקים חברת בת לפיתוח הפוטנציאל הנדל"ני בתחנות הרכבת וחברת בת להובלת מטענים.

בפרונט: יו"ר הוועד בשנתיים האחרונות, ומי שהובילה את המאבק האחרון, היא גילה אדרעי, שהצליחה לגלם את תפקיד יו"ר הוועד הבריוני - כולל הרשעה בביזיון בית הדין - במיומנות מרשימה. ודאי בשביל האישה הראשונה על כיסא יו"ר ועד עובדים מרכזי. התנהלותה במהלך המאבק הצליחה לאחד את מתעבי הוועדים ואת שונאי הנשים ולהוציא מהם ביזוי חד קולי.

שביתה: בחודשים האחרונים ועד עובדי הרכבת לקח חלק בשביתה הכללית במשק, במסגרת המאבק על עובדי הקבלן, ובמהלכה הושבתה הרכבת למשך ארבעה ימים. בנוסף לכך, הושבתה הרכבת למשך חצי יום (ורכבות המטענים למשך שבועיים) במסגרת המאבק נגד ההפרטה. בשנת 2011 לא היו שביתות.

ההישג: במסגרת המאבק האחרון: ביטול ההפרטה והגבלה משמעותית של מיקור החוץ ל-30% בלבד. הבטחת ביטחונם התעסוקתי של העובדים, לאחר שהושגו הסכמות שלא יהיו פיטורים ב-18 השנים הבאות.

השלטר: אחרי שנים שבהן הרכבת לא נתפסה פה ככלי תחבורה אמיתי, אלא כתרבות פנאי למי שיש לו פנאי, והרבה, הצליחה סוף-סוף הרכבת לבסס את מעמדה כחלופה תחבורתית נאותה. השינוי הזה רק הגביר את כוחו של ועד עובדי הרכבת שמצליח לשבש את סדרי התנועה במדינה כולה.

קשרים: כמו בוועדים רבים אחרים, גם עובדי הרכבת חשבו שהתפקדות לליכוד תסייע להם, אבל זה לא ממש עבד. שר התחבורה, ישראל כץ, ליכודניק כידוע, ניהל איתם מאבק מהקשוחים שהיו פה.

אהדה: עד השביתה האחרונה, ועד עובדי הרכבת נהנה מתת חשיפה לעין הציבור, שהיה די אדיש לטענותיו ולתנאיו. במאבק האחרון, בראשות אדרעי, אם מפני שחלק מהתקשורת התאמץ להשחיר אותה, ואם מפני שהיא הצליחה לעשות זאת לא רע בעצמה, הפך ועד הרכבת בתפיסת הציבור לעוד אחד מאותם ועדים שרירניים, עם בוסית כוחנית ועם יד קלה מדי על הדק השביתה.

שכר ממוצע: 16 אלף שקל.

מתנה לפסח: 1,250 שקל בתלושים.

נמל אשדוד

תולדות הוועד: בפברואר 2005 נחתמו הסכמי הרפורמה בנמלים, שפיצלו את רשות הנמלים לשלוש חברות ממשלתיות: אשדוד, חיפה ואילת, כשמעליהן הרגולטור, חברת נמלי ישראל (חנ"י). המטרה הייתה להפריט את הנמלים וליצור תחרות ביניהם. זה היה ההסכם הקיבוצי הגדול הראשון שעליו דן עופר עיני, אז ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, מול נתניהו, שהיה אז שר האוצר. חודשים על גבי חודשים נמשך המשא ומתן. בסופו אמנם הוסכם על ההפרטה כביכול של הנמלים, כמו גם על הנפקה עתידית בבורסה (שעוד לא יצאה לפועל), אבל באותה הזדמנות עוגנו הסכמים קודמים באופן חוקי, וניתנו מענקים מכובדים לעובדים (מאה אלף שקלים לעובד. 50 אלף במעמד החתימה, ועוד 50 אלף עם ההנפקה), תוספות שכר של 25% והבטחת ביטחון תעסוקתי. ההערכה היא שההסכמים ההם עלו למדינה כמיליארד שקלים.

ב-2008 הממשלה הבינה שהתחרות שקיוותה לה לא התממשה וניסתה לקחת את המושכות לידיה, בעזרת הכנסת סעיף לחוק ההסדרים שיאפשר לה להכניס לנמלים מפעילים פרטיים. בתגובה פרצה שביתה, ובית הדין הארצי לעבודה פסק שתוכנית הממשלה היא ניסיון למחטף, והורה להוציא את הסעיף מחוק ההסדרים.

לפני כשנה, יזם מנכ"ל נמל אשדוד, שוקי סגיס, סוג חדש של תמריץ בעבודה. משמרת שתספיק לפרוק 250 מכולות, תזכה בתלושים למסעדת הסינטה. העובדים הסתערו על המכולות ועל הסטייקים עד שהממונה על השכר באוצר הודיע שזה לא חוקי. המאבק סביב הסטייקים נמשך במהלך השנה האחרונה. התלושים בוטלו, אבל במקומם מקבלים העובדים את שווי התלוש בכסף.

בפרונט: יו"ר הוועד, אלון חסן, עם מוטת כתפיים אימתנית, נראה כמו קלישאת מנהיג הפועלים הקשוח. כדור שני למנהיג פועלים בנמל, הפך חסן כבר בגיל 28 לחבר בוועד הציוד המכאני, וב-2003 נבחר ליו"ר הוועד, כשלצדו יד ימינו, אבינעם שושן. חסן הוא המנהיג הבלתי מעורער של נמל אשדוד. כלום לא זז בנמל בלי אישורו. את זה גם הבין המנכ"ל סגיס די מהר, ושילב איתו ידיים. שיתוף הפעולה ביניהם, כך טוענים מקורבים, הוא שהביא לשגשוגו של נמל אשדוד, ודאי בהשוואה לנמל חיפה המדשדש.

שביתה: במהלך העשור האחרון הושבת נמל אשדוד פה ושם, אבל לרוב היו אלה שביתות לשעות ספורות או במקרים נדירים ליום-יומיים. בשביתת הסולידריות עם עובדי הקבלן, לדוגמה, הם שבתו ליום אחד. שביתה נוספת, בפברואר, הפעם בדרישה להסדיר את זכויות הפנסיה, גם היא ארכה יממה. בתחילת 2011 הושבת הנמל ליומיים, שבסופם נחתם הסכם שכר חדש ובו תוספת שכר בת 9%.

ההישג: במסגרת הרפורמה ב-2005 נחתם סעיף תקדימי, המבטיח ביטחון תעסוקתי מוחלט לעובדים ותיקים הנמנים עם "דור א' מייסד", ולפיו לא ניתן לפטר אותם עד גיל 67, ולא משנה מה עשו (גם אם הואשמו בפלילים) ללא אישור מיוחד מיו"ר ההסתדרות הכללית.

השלטר: כשההסתדרות מתכננת שביתה כללית במשק, הנמלים ושדה התעופה הם הקלפים החזקים שלה. שביתה בשדה התעופה לוחצת על הכפתורים החשופים של הציבור. שביתה בנמלים מקפיצה את התעשיינים ואת היצואנים, שמיד מרימים טלפון לראש הממשלה.

קשרים: בימי החתימה על הסכם הרפורמה, כשאריק שרון היה ראש ממשלה, מי שייצג מקרוב את האינטרס של הוועד היה בנו, עמרי שרון. היום שרון הבן כבר לא במוקד העשייה, אבל הוא ממשיך להיות מקורב לוועד ולסייע היכן שניתן.

אהדה: ועד נמל אשדוד הוא אולי המתחרה המרכזי של ועד חברת החשמל על תואר הוועד בעל הדימוי הכוחני. מפעילי מנופים שמרוויחים יותר מ-50 אלף שקל בחודש, לא בדיוק עוזרים לעובדים להפעיל אצל הציבור את שריר החמלה.

שכר: עובדים ותיקים - מדור א' מייסד - מרוויחים 50-40 אלף שקל. עובדי דור ב', שהצטרפו אחרי הרפורמה, מרוויחים כ-20 אלף שקל.

מתנה לפסח: 800 שקל תלושים מהוועד, ועוד 800 שקל מההנהלה.

מפעלי ים המלח

 מפעלי ים המלח / צלם: איל יצהר

תולדות הוועד: ועד מפעלי ים המלח הוקם בשנות ה-60. ב-1978 הייתה שנת המבחן הגדולה שלו, כשפתח בשביתה כללית של 58 ימים, ובה השיג תנאי פרישה טובים ואפשרות לצאת לפנסיה מוקדמת כבר בגיל 58.

ב-1995 הופרטו מפעלי ים המלח וכיום הם בשליטת משפחת עופר. בתפיסת הוועד, המעבר מידי הממשלה לידיים פרטיות, הוא שאחראי לתנאים הטובים שהצליחו להשיג במהלך השנים. ב-2004 חתם הוועד על הסכם שלפיו במקום שהתנאים והשכר יוצמדו למשק, הם מבוססי רווחיות. בשנה אחר כך, נחתם הסכם נוסף המתמרץ עובדים לפרוש בעזרת הטבות כספיות ניכרות.

בפרונט: יו"ר הוועד מ-2001 הוא ארמונד לנקרי.

שביתה: מאז השביתה הגדולה של 1978 לא ידעו במפעלי ים המלח שביתה נוספת עד השנה שעברה. אז הכריז הוועד על שביתה כללית שנמשכה 42 יום בתגובה לדרישת ההנהלה לשנות את תנאי העבודה. נזק השביתה הוערך אז ב-600 מיליון שקלים. השביתה הסתיימה עם הסכם עבודה חדש לשביעות רצון הוועד.

ההישג: הסכמי המסגרת מ-2004, שניתקו את עובדי מפעלי ים המלח מהמשק והצמידו אותם לרווחי החברה, הוכיחו את עצמם מהר מאוד. "זו הייתה יוזמה שלי", מעיד לנקרי.

השלטר: שתי השביתות הגדולות בתולדות הוועד מעידות על השקפת עולמו. מצד אחד, לא על כל דבר שוברים את הכלים. על חילוקי דעות קטנים אפשר להסתפק בעיצומים נקודתיים. אבל כשהוועד מוצא את עצמו עם הגב לקיר, הוא לא מהסס לשלוף את הג'וקר, כואב ככל שזה יהיה.

קשרים: לנקרי מודה שהוא חבר מרכז ליכוד "ויש לי דלת פתוחה אצל כולם", אבל לדבריו, הוא לא משתמש בה.

אהדה: אחרי "שיטת השקשוקה" סומנו בעלי הבית, האחים המנוחים סמי ויולי עופר, כאבות טיפוס של הטייקון המקומי. הוועד דווקא מיישר קו רשמי עם הבעלים ומבקש להבהיר שלמרות התדמית הזו, יש להוקיר את פעילותם של מי שמעסיקים אלפי אנשים בדרום הארץ. אלא שההסתייגות הציבורית מהבעלים לא מתורגמת לאהדה אוטומטית לעובדים. "כי השכר, הבונוסים והרווחה מנקרים עיניים", מסביר לנקרי.

שכר: השכר לכ-1,200 העובדים הקבועים במפעלי ים המלח נע בין 7,000 שקל לעובד חדש לכ-30 אלף שקל לוותיק. אבל הדבר שהופך את מפעלי ים המלח לאטרקטיביים הוא תרבות הבונוסים הנדיבים, שבשנים טובות אפילו חצו את קו המאה אלף שקלים.

מתנה לפסח: המחאה על סך 1,700 שקל מארז של 6 בקבוקי יין בשווי 300 שקל מתנה בשווי 400 שקל. סך הכול כ-2,400 שקל.

חברת חשמל

 חברת חשמל / צלם: תמר מצפי

תולדות הוועד: חברת החשמל נוסדה ב-1923 ואיתה גם הוועד. עוד לפני שהתחנה הראשונה בנהריים החלה לעבוד, שיטפון הרס אותה והיה צורך לבנות אותה מחדש. העובדים, שהבינו את עומק הצרה, הציעו לפנחס רוטנברג, היזם הנועז, לבנות מחדש את התחנה ללא תשלום. רוטנברג סירב בתוקף. "אין אצלי ללא תשלום", מצטטים אותו היום בוועד העובדים. וכך נולד הוועד עם עמוד השדרה האיתן ביותר במשק הישראלי.

ב-1978 מונה יורם אוברקוביץ' ליו"ר ועד העובדים, ושמו הפך נרדף לחברת החשמל, עד מותו ב-2003. זמן קצר אחרי כניסתו, צירף אוברקוביץ' את עובדי החברה לשביתה כללית במשק, שכללה גם הפסקות חשמל יזומות. לדעת חברים בוועד הנוכחי, שם נולדה תדמיתם הבריונית של עובדי החברה.

בתחילת שנות האלפיים נחתמה בין הוועד ובין ההנהלה חוקת עבודה: ספר עב כרס המעגן את כל ההסכמים העקרוניים שהושגו בעבר. ב-2003, במסגרת חוק משק החשמל, גם עוגנה ההטבה לחשמל חינם, אבל נקבעה לה תקרה: 18 אלף קילו ואט בשנה. לפני כשנה הגיעו הממשלה, ההסתדרות וועד העובדים, בראשות מיקו צרפתי, לסיכום על מתווה לרפורמה במשק החשמל, שהוריד מהשולחן את פירוק חברת החשמל.

בפרונט: ב-2004 נכנס מיקו צרפתי לנעליו המיתולוגיות של אוברקוביץ'. הוא יו"ר מהזן החדש, כזה שרואה בעצמו אחראי להצלחת החברה בדיוק כמו המנכ"ל, דבר שמשפיע על התנהלותו. הוא הניע כמה מהלכים ניהוליים בחברה, כמו המאבק נגד יצרני חשמל פרטיים והתוכנית להנפיק את מניות החברה בבורסה, שנמצאת עדיין בחיתוליה. אלא שקשריו המצוינים עם ההנהלה לא מוצאים חן בעיני כולם. לדוגמה, ועד המהנדסים הצפוני, שמעדיף את הוועד שלו קצת יותר קוצני.

שביתה: צרפתי ממעט לנקוט עיצומים. לא מזמן אמר: "אני לא אתן לפגוע בציבור". גם כשהוא מאיים בעיצומים, הוא משתדל לא לקיים את איומיו. והכי רחוק שילך אלה סנקציות שיכאיבו להנהלה ולא ללקוחות, כמו הפסקת גביית חשבונות חשמל. העיצומים האחרונים בחברה היו ב-2008, כשההנהלה ניסתה להעביר באופן חד צדדי את תוכנית ההתייעלות שכללה פיטורי 1,400 עובדים. ב-2011 לא היו שביתות בחברת החשמל.

ההישג: בינואר 2012, אחרי שנים שקצבת גמלאי חברת החשמל הולכת ונשחקת, השיג הוועד הסכמה להצמדת קצבת הגמלאים למדד המחירים.

השלטר: יש פתגם שאוהבים לצטט בוועד של חברת החשמל: מספיק להראות את החגורה, לא צריך להרביץ. עוד מימיו של אוברקוביץ', ובעיקר בזכותו, נוצרה לעובדי חברת החשמל תדמית של מי שלא כדאי להתעסק איתם, כי הם מסוגלים לשתק לא חצי מדינה, אלא מדינה שלמה.

קשרים: הוועדים הגדולים, ובהם זה של חברת החשמל, הבינו שאחת הדרכים לשמור על עצמם היא ליצור מוקדי כוח בין חברי המפלגות הבולטות: הליכוד, העבודה וקדימה. היו"רים המתוחכמים מביניהם, וצרפתי אחד מהם, מפזרים את הביצים בין כל המפלגות. כמה מאות מתפקדים בכל מפלגה.

אהדה: ועד עובדי חברת החשמל הוא הסמרטוט האדום של כל מי שרואים בוועדי עובדים שריד מעולם כלכלי ישן ואנכרוניסטי. הישגיו בעיני עצמו, הם קלונו בעיני אחרים. מצד אחד, כמו שהוועד עצמו רוצה להאמין, העובדה שהשירות לציבור הוא יעיל ומהיר אמורה לעשות עבורו את העבודה ולרכוש לו את חיבתם של הלקוחות המרוצים. מצד שני, הישראלים פשוט לא מסוגלים לסבול את המחשבה שעובדי החברה נהנים מחשמל חינם, והדימוי המיתולוגי על הצריכה הבזבזנית שההטבה הזו מעודדת, מקפיץ לרבים את הפיוזים, אם להשתמש בדימוי מעולמו של הוועד.

שכר: המשכורות בחברת החשמל הן מהגבוהות מבין המקבילות לה בעולם. השכר הממוצע עומד על כ-19 אלף שקל בחודש. אלא שכל דרדק יודע, שהבונוס הגדול ממנו נהנים עובדי החברה הוא, כאמור, החשמל חינם. עובדי חברת החשמל מקבלים למעשה הטבה כפולה: גם חשמל בפועל, וגם מופרש לזכותם כסף למקרה שחברת החשמל לא תוכל לספק להם יותר חשמל והם יצטרכו לשלם ליצרן פרטי. זו הטבה בגילום מלא. זאת אומרת שהחברה מפרישה לעובדיה גם את שווי החשבון וגם את מרכיב המס. לאחרונה החליטה המדינה לדרוש מהחברה את הכספים שהופקדו עבור החשמל חינם, בסך 1.9 מיליארד שקל.

מתנה לפסח: כרטיס מגנטי טעון ב-1,280 שקל.

בזק

תולדות הוועד: ב-1984 הפכה בזק לחברה ממשלתית, מהלך שאפשר לה לקיים פעילות עסקית, וזאת במטרה לקצר את התור לקווי הטלפון. ועד העובדים של בזק דאג שבמסגרת הסכמי המעבר משירות המדינה יובטחו רציפות הזכויות של העובדים וביטחונם התעסוקתי, וגם יינתנו מענקים והטבות בגין השינוי. בשנות ה-90, בעקבות המהפכה בשוק הסלולר והירידה בהכנסות בזק הקווי, הוקמו חברות בנות: ביניהן בזק בינלאומי ופלאפון. ועד העובדים פרש רשת ביטחון שאפשרה פרישה מוקדמת לפנסיה בתנאים משופרים.

במהלך הנפקת בזק משנות ה-90 ועד 2004, וידא הוועד שהעובדים ייהנו מהטבות, ושתעריף המינוי לטלפון יעלה ויכסה את תוכניות הפרישה, שהסתכמו בסכומים גבוהים. עם מכירת בזק לגרעין השליטה ב-2005, השיג הוועד התחייבות לאיתנות פיננסית, הקצאת אופציות ושמירת זכויות העובדים. במקביל התחייב הוועד לשינוי מבני בחברה שיאפשר שיפור בניהול ובשירות ברוח השוק התחרותי שנוצר סביב.

בפרונט: שלמה כפיר, שהחליף את יחזקאל שפר, הוא יו"ר הוועד מ-1986. כפיר עומד בראש "החמישייה" - ועד מנהל עם ארבעה מראשי מועצת העובדים (המונה 49 חברים). הוא נחשב למנהיג סמכותי, בעל יחסי אנוש טובים, שמצליח להבין את שיקולי החברה ואת שוק התקשורת המשתנה. בעבר צוטט באומרו ש"על הוועד להיות אחראי לגורלה של החברה לא פחות מההנהלה".

שביתה: ועד עובדי בזק עושה שימוש מאוד זהיר בשוט השביתה, ומסתפק בעיצומים פה ושם - אי תיקון תקלות בדצמבר 2003 במחאה על אי כיבוד הסכמי הפרישה של 400 עובדים; עיצומים בשירותי 199, 144 ו-166 בנובמבר 2004 במחאה על מחסור בכוח אדם כתוצאה מפיטורים; ולאחרונה, ב-2010, הפסיק הוועד פינוי נכסי נדל"ן של בזק המוצעים למכירה, במחאה על מבוי סתום בשיחות עם ההנהלה על גובה הבונוסים בעקבות המכירה לשאול אלוביץ'.

ההישג: עם הפרטת בזק ב-2006, התנהל משא ומתן בין הוועד ובין סמנכ"ל בזק באותם ימים, יובל רכלבסקי (מי שכיהן בעבר כממונה על השכר באוצר), ובו עוגנו זכויות העובדים בחברה, רשת ביטחון כספית, איתנות פיננסית ותגמול הוני לעובדים. ההסכם שנחתם לחמש שנים הוארך לאחרונה בשינויים קלים לעוד חמש שנים, והוא הבסיס ליציבות ביחסי העבודה בבזק.

השלטר: בעיקרון, עם כ-9,000 עובדים, בזק מסוגלת לשתק את המשק. אלא שזה בעיקרון בלבד. למעשה, בעקבות שביתת מחאה על כוונת הממשלה לפתוח את השוק לתחרות ב-1995, נקבע בפסק דין תקדימי שעל מהלך מאקרו כלכלי בחקיקה, ניתן למחות קצרות. אחרת זו שביתה פוליטית. כך או כך, כשבע שנים אחרי ההפרטה ואחרי התחזקות המתחרים בזירת הטלפוניה, עמדת הוועד היא שהשימוש בשביתה כמעט ולא רלבנטי.

אהדה: אחרי שבשנות השבעים, כשחיכו לקו טלפון במשך חודשים, נחשבה חברת בזק לעוד אחת מהוכחות הפרובינציאליות המקומית, במהלך העשורים האחרונים התייעלה בזק באופן ניכר, ותדמית עובדיה השתפרה מאוד. פעילותו השקטה של הוועד, שלא על גבם של הלקוחות, ייצרה לו מעמד ניטרלי. אין שם הזדהות עמוקה (כמו נגיד עם העובדים הסוציאליים) וגם לא טינה מיוחדת.

עלות שכר ממוצע: 23 אלף שקל, לא כולל הבכירים.

מתנה לפסח: תוספת לשכר בסך 200 דולר. 100 דולר לביגוד ועוד 100 דולר מתנה.

רשות שדות התעופה

 רשות שדות התעופה / צלם: יוסי זליגר

תולדות הוועד: הוקם ב-1977 עם הקמת הרשות. המאבק המרכזי שניהל ב-25 השנים האחרונות, בעיקר מאחורי הקלעים, היה למנוע את הפעלת שדה התעופה בתמנע על-ידי עובדים שאינם חלק מרשות שדות התעופה (מאבק שהגיע לסיומו המוצלח בשנה האחרונה). ב-2008 התמקד מאבק הוועד בהעסקת עובדים ארעיים ובחיסול תופעת הדלת המסתובבת, שלפיה מפטרים עובדים רגע לפני שהם אמורים להיקלט. ב-2010 תועלה השביתה למאבק על כספי הפנסיה של העובדים.

בפרונט: זה 26 שנה, היו"ר הוא פנחס עידן.

שביתה: אחת לכמה חודשים משביתים עובדי רשות שדות התעופה את הנמל לכמה שעות. לפעמים מדובר במאבק על הזכויות שלהם, כמו בספטמבר 2010, אז ביקשו להבטיח את הפנסיה של העובדים והשביתו את שדה התעופה לשמונה שעות. או ב-2008, כשהשביתו את השדה למשך ארבעה ימים במסגרת המאבק בעובדים הארעיים. או שהם נרתמים ברוח הסולידריות למאבקים רחבים יותר של ההסתדרות, כמו שהיה בנובמבר ובפברואר האחרונים, כשהשביתו את שדה התעופה כחלק ממאבק עובדי הקבלן.

ההישג: לפני 15 שנים, אחרי מאבק שכלל שביתה בת חמישה ימים, הצליח הוועד לדאוג לכך שמענק הפריון, הניתן פעם בשנה, יתחלק באופן שווה בין כל העובדים: מעובד הניקיון ועד ראשי האגפים.

השלטר: שביתה של רשות שדות התעופה לא תגרום לזבל להיערם ברחובות, וגם לא תציף את מקומות העבודה בילדים משועממים ששערי בית הספר שלהם נותרו סגורים. ובכל זאת, במדינה קלסטרופובית מוקפת אויבים, לסגור את הדלת היחידה החוצה, זה צעד רב עוצמה שמצליח לערער את הציבור פעם אחר פעם.

קשרים: לפנחס עידן קשרים מצוינים בליכוד, והשפעה גדולה על שר התחבורה ישראל כץ.

אהדה: תלויה באופן ישיר בתכיפות הנסיעות של הציבור. כשהציבור יושב על כורסתו בבית, ורואה את הקולגות שלו תקועים בדרך לחופשה שהוא לא יכול להרשות לעצמו, הוא מאוד אמפתי לעובדים. אבל כשזה הוא שעומד שם מול לוח הטיסות המהבהב באדום, יכולים עובדי הקבלן, המנקות והמאבטחים לקפוץ לו.

שכר ממוצע: 16,700 שקל.

מתנה לפסח: תלושים בסך אלף שקל.

ההסתדרות הרפואית

 ההסתדרות הרפואית / צלם: אבשלום ששוני

תולדות הוועד: ההסתדרות הרפואית (הר"י) אינה ועד עובדים, אלא ארגון העובדים היציג של הרופאים בישראל, שהשנה מלאו מאה להיווסדו. ב-1976 ציינה הר"י את השביתה הראשונה בתולדותיה, שבמסגרתה הגישו הרופאים מכתבי התפטרות המוניים, אבל יום לפני שנכנסו לתוקף הגיעו הרופאים להסכמה עם משרד האוצר על עלייה בשכר, שינוי מסלול הקידום, מכסת תורנויות ועוד.

ב-1983 הסיפור חזר על עצמו, ואפילו בצורה חמורה יותר. כמה רופאים שבתו רעב, ואחרים הקימו חברה עצמאית למתן שירות רפואי. על הפרק היו לא רק תנאי העבודה והשכר, אלא גם מצוקת האשפוז בבתי החולים. בסופו של דבר חתם משרד האוצר על מגוון תוספות שכר, שרובן נשחקו באינפלציה הגבוהה של אותם ימים.

השביתה של 1994 הייתה קצת יותר ממוקדת ונמשכה יום אחד בלבד, כנראה בגלל הסמיכות לבחירות הפנימיות בהר"י. הישגי ההסכם מ-1994 החזיקו מעמד 6 שנים, עד שבשנת 2000 החליטה הר"י לעשות שוב שרירים בעזרת 120 ימי שביתה בדרישה לשמור על ערכו הריאלי של שכר הרופאים ולהקים מנגנון לתגמול השתלמויות. המשא ומתן נתקע והועבר להליך בוררות, שבו סוכם על העלאות שכר והטבות שונות. כאלה שסחבו עד השביתה האחרונה ב-2011.

בפרונט: היו"ר ד"ר ליאוניד אידלמן הוא הפנים של הארגון. לצדו גם ארבעה סגנים (ד"ר צאקי זיונר, ד"ר משה קוסטינר, ד"ר ישראל אייליג וד"ר נמרוד רחמימוב) ומזכ"לית הר"י, עו"ד לאה ופנר.

שביתה: הסכם הבוררות משנת 2000 כלל סעיף ובו ויתור על זכות השביתה של הרופאים במשך עשור, דבר שמסביר את השקט היחסי במהלך אותן שנים, עד 2011, אז חזרו הרופאים לרחובות עם שביתה שנמשכה 158 ימים, בדרישה להגביל מספר תורנויות, הוספת תקנים, העלאת שכר ועוד.

ההישג: היכולת לכלול בהסכם לא רק את עניין שכר הרופאים, אלא גם נושאים עקרוניים יותר כמו מספר התקנים, התורנויות וכן הלאה.

השלטר: הר"י יכולה להשבית את כל הפעילות בבתי החולים ובקופות חולים כללית ולאומית בכל הארץ. אבל גם הר"י מודעת להשלכות כוחה ונזהרת משבירת כלים טוטלית.

אהדה: למרות הצעדים הכוחניים של הר"י, המאבקים שלה עדיין נתפסים בציבור כמהלכים מעוררי אמפתיה. אולי מפני שכולנו חונכנו לתת כבוד לדוקטורים, ואולי מפני שכל מי שראה רופא צעיר טרוט עפעפיים בקצה המשמרת שלו, מתקשה שלא לעטוף את מאבקי הרופאים באהדה. בעיקר כשמדובר בדילול המשמרות ובקיצורן. אולי כי אף אחד לא רוצה לחטוף ניקור מותני מרופא במצב כזה.

הר"י איששה זאת לאחרונה בזמן אמת בעזרת סקרים שערכה עבורה גיאוקרטוגרפיה. עלה מהם ש-75% מהציבור תמך במאבק הרופאים וסבר שמאבקם מוצדק, וש-90% סובר שיש לתת תמריץ לרופאים הבוחרים במקצועות הרפואה שיש בהם מחסור ולרופאים המוכנים להתגלגל לפריפריה.

שכר: במערכת הציבורית שכר הרופאים על פי ההסכם החדש הוא: מקצוע רגיל במרכז: מתמחה 21,634 שקל, מומחה 29,219 שקל.

מקצוע מצוקה במרכז: מתמחה 25,319 שקל. מומחה 29,168 שקל.

מקצוע רגיל בפריפריה: מתמחה 25,887 שקל. מומחה 30,782 שקל.

מתנה לפסח: המתנה לפסח משתנה לפי בחירתם של הוועדים השונים של בתי החולים. ועד הרופאים של שיבא, לדוגמה, העניק תלושים בשווי 700 שקל.

בנק דיסקונט

תולדות הוועד: בשנות ה-70 וה-80, ועד עובדי בנק דיסקונט היה בהתנגשות חוזרת ונשנית עם ההנהלה. מאבק רדף מאבק, ושביתה נשפה בעורפה של שביתה. כל הסכם שכר נחתם למשך שנתיים, ומשתמו השנתיים, חזר הוועד לשבות. במהלך שנות ה-90 נרגעו מעט היחסים בין הוועד להנהלה, ועם הפרטת הבנק בתחילת שנות האלפיים, וכניסתו של גיורא עופר למשרת המנכ"ל, נכנס הוועד לעידן נינוח יותר. תוספות השכר מגיעות באופן קבוע, על טייס אוטומטי, בגובה 5% בשנה. ובסוף תהליך ההפרטה קיבלו העובדים 270 מיליון שקלים.

בפרונט: ריקי בכר עומד בראש הוועד מאז 1972. גם בשנה שעברה, כשמלאו לו 67, הוא לא יצא לפנסיה, וכנראה יישאר בתפקידו עד גיל 69. בתחילת דרכו, האצבע שלו על הדק השביתות הייתה קלה מאוד. עם השנים הוא התעדן.

שביתה: בשנה האחרונה לא שבת הוועד, אבל שנה קודם לכן נערך מאבק סביב תופעת העובדים הארעיים. על הפרק לא עמדה שביתה כללית, אלא סגירת סניפים בשעות אחר הצהריים. בתום העיצומים, 700 מהעובדים הארעיים הפכו קבועים.

ההישג: ב-1 בינואר 2012 נחתם הסכם להעסקת עובדים דור ב' בבנק. בכר נעתר לדרישה להגביל את תקרת שכרם על-פי התפקידים השונים, אבל וידא שהם ייהנו מזכויות, מתנאי קבלה ומפיטורים כמו עובדי הבנק הוותיקים.

השלטר: באופן רשמי חוזר בכר וטוען שהוא שומר על לקוחות הבנק בדיוק כמו ההנהלה. זה מסביר מדוע בשנים האחרונות הוא לא כל-כך ממהר להכריז על שביתות דרמטיות. את כוחו מול הבעלים, משפחת ברונפמן, הוא משיג בזכות השם שצבר בעבר כשובת מקצועי.

אהדה: בקרב עובדי הבנקים נחשב הוועד של דיסקונט לעתיר הישגים ומורשת. בציבור פחות.

שכר: בשנה שעברה: 18,300 שקל בחודש.

מתנה לפסח: מצלמה.

התעשייה האווירית

תולדות הוועד: הוקם בסוף שנות ה-50, עם הקמת החברה. מי שבנה את הוועד ואת האתוס שלו היה שמואל קשלס המנוח. מעבר להסכמי העבודה שעיצב, גולת הכותרת של תקופתו הייתה המעבר לפנסיה מקיפה בקרן מבטחים ב-1969. קשלס הצליח לשכנע את העובדים, שלמרות שהתעשייה האווירית עוד בחיתוליה, צריך לדאוג לעתיד, גם אם זה בא על חשבון עוד כמה לירות בהווה.

ב-1987 פקד את התעשייה האווירית המשבר הגדול בתולדותיה: ביטול פרויקט הלביא. בבת אחת קוצצה מצבת כוח האדם בכמעט 5,000 עובדים. הוועד נאבק על תנאי פרישה נאותים מתוך הבנה שבלי זה, החברה כולה תקרוס. גלי ההדף מביטול הלביא המשיכו לטלטל את התעשייה האווירית גם בשנים שאחרי. הפנייה לייצוא הפכה את התעשייה האווירית לחשופה למשברים בעולם. בשנות ה-90 זה בא לידי ביטוי במספר גלי פיטורים וקיצוצים בשכר; כאשר ב-1993 התעשייה האווירית הייתה על סף מינוי מפרק ודובר על פיטורים נוספים של אלפי עובדים, הוועד יצא למאבק, שכלל פלישה למסלול בנתב"ג וחסימת כביש מספר 1. בסופו של דבר, נחתם הסכם שבו המשך קיום התעשייה האווירית הובטח במחיר פיטוריהם של 3,000 עובדים.

בפרונט: אחרי פרישת קשלס ב-1979, עמד בראש הוועד יעקב שפי עד 1993, אז מונה לתפקיד חיים כץ. ח"כ חיים כץ (הליכוד), אם לדייק. יו"ר ועדת עבודה ורווחה, אם לדייק אפילו יותר. חבישת שני הכובעים במקביל כמעט ועלתה לח"כ כץ במשרתו, אבל לבסוף, ההסתדרות וועדת האתיקה של הכנסת אישרו זאת. לפני כחצי שנה, יזם ח"כ כרמל שאמה-הכהן הצעת חוק נוספת על גבו של חבר מפלגתו. הפעם הדרישה היא לאסור על מעסיק או על חבר ועד עובדים לכוון הצבעה של עובד הנתון למרותו, כשהוא מכוון ברמיזה לתחושת המחויבות של עובדי התעשייה האווירית ליו"ר הוועד שלהם.

שביתה: מ-1994 לא היו שביתות או עיצומים בתעשייה האווירית. התחרות מול חברות בינלאומיות בעולם לא מאפשרת לוועד לשבור את הכלים מול ההנהלה. דבר שלא מפריע לו לאיים מדי פעם.

ההישג: עם קיצוצים חוזרים ונשנים במהלך השנים, קשה לוועד להצביע על איזה הסכם או בונוס נדיב שהשיגו מההנהלה. מצד שני, עצם שרידותה של התעשייה האווירית בנסיבות הכלכליות ההפכפכות, נתפסת גם כהישג של הוועד.

השלטר: "אין לנו שלטר", אמר השבוע מקורב לוועד. "איזה שלטר יכול להיות לנו מול חברת בואינג בארצות הברית. אם נשבות, אפילו לא יכתבו על זה". בהיעדר שלטר, אין ברירה אלא להידבר עם ההנהלה.

קשרים: ח"כ כץ טוען שכהונתו כיו"ר ועד התעשייה האווירית רק מסייעת לו להכיר מקרוב את מצוקות העובדים, באשר הם. אבל גם בתעשייה האווירית יודעים שלהחזיק אחד משלהם בתוך בית המחוקקים, זה אף פעם לא מזיק.

אהדה: המשרה הכפולה של כץ היא דוגמת מופת לכוחם האמיתי או המדומיין של ועדי העובדים התמנוניים, שידם בכול. זה בוודאי נכון עבור מי שנרתע מפעילותו של כץ בכנסת ומחפש דרכים להסתייג ממנו. אבל מעבר ליו"ר ולקשריו במסדרונות השלטון, לעובדי התעשייה האווירית אין נקודות חיכוך עם היומיום הישראלי, דבר שמצמצם את העוינות או את האהדה ומותיר את דעת הקהל עם מידה מתונה של אדישות.

שכר ממוצע: 13-12 אלף שקל.

מתנה לפסח: מתנה בשווי 900 שקל.

תנובה

תולדות הוועד: במשך שנים הייתה תנובה מעין מפעל הסתדרותי, בבעלות ההתיישבות העובדת וחברת העובדים. מתוקף כך, חלה בה חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות. חלק מהעובדים קיבלו העלאות שכר, וחלק לא קיבלו מאומה. ב-2008 נמכרה תנובה לקרן אייפקס, והשינוי הדרמטי חייב ארגון מחדש של מבנה העובדים. עו"ד בני כהן, מטעם ועד העובדים, ואלי חוטר, יועץ מטעם ההנהלה, טוו יחד את הסכם השכר הראשון, שלפיו כל העובדים ייהנו מתוספת שכר על-פי הערכת המנהלים בהשתתפות ועד העובדים, באופן כזה שעובד שאינו זוכה להערכה רבה, ייהנה מאחוז בודד של תוספת, בעוד עובד מוערך יוכל לזכות ב-10% תוספת שכר.

בתחילת הדרך, היחסים בין ההנהלה החדשה והעובדים נראו כאידיליה. אבל לפני כשלוש שנים הרומן נקטע כשההנהלה החלה לקדם חוזים אישיים, וזה יצר פיצוץ. בימים אלה מתקיים משא ומתן נוסף. ההנהלה הציעה 2% תוספת שכר. הוועד ביקש 5%. מעבר לזה, ההנהלה רוצה הסכם לפיטורי 100 עובדים "לא טובים" בכל שנה. הוועד טוען: איך יודעים שכל שנה יימצאו 100 עובדים לא טובים? ומה יקרה אם יש 110 לא טובים? המשא ומתן בעיצומו.

בפרונט: יו"ר הוועד הארצי, אחיאב שמחי, עובד ותיק בתנובה, שגם אביו כיהן בעבר הרחוק כיו"ר ועד העובדים של תנובה. שייך לז'אנר היו"רים המתונים והשקולים.

שביתה: בניגוד למשא ומתן סביב הפרטת תנובה, אז לא שבתו העובדים, במהלך המשא ומתן הנוכחי דווקא נרשם סכסוך עבודה בדמות מחאת הקוטג' השנייה. במשך כשבועיים נמנעו עובדי החברה מהוצאת הקוטג' מהמחסנים. בהמשך הצטרפו לקוטג' גם היופלה והשוקו. אם מחאת הקוטג' של הציבור הביאה להתפטרותה של יושבת הראש זהבית כהן, הרי שבאתוס העובדים, מחאת הקוטג' שלהם הביאה להתפטרותו של מחליפה הטרי, שלמה רודב.

ההישג: ב-2008, מול הבעלים החדשים, דרש הוועד שלושה דברים: המשך קיומם של הסכמים קיבוציים, הימנעות מפיטורי עובדים ומענק מכירה. התנאים התקבלו והעובדים התחלקו במענק מכירה בסך 32 מיליון דולרים.

השלטר: קוטג' של טרה או תנובה. שוקו שוק או יוטבתה. לציבור לא באמת משנה אם מוצר אחד יחליף את אחיו. מי שזה מאוד משנה לו, הוא הבעלים. ולכן העיצומים כאבו להנהלה והביאו להתפטרות רודב. מצד שני, להתפטרות כבר מלאו חודש ימים, ועדיין אין הסכם.

קשרים: שמחי נהנה מקשרים מצוינים בהסתדרות.

אהדה: אם קרן אייפקס ושליחיה הם האחראים לעליית המחירים התלולה במחירי מוצרי החלב, וההנהלה נאבקת בעובדים, מכאן שהציבור אמור להיות עם העובדים. אלא שלציבור לא באמת מזיז.

שכר: אין ממוצע. יש מי שעובדים בחוזים אישיים, יש דור א' ודור ב'.

מתנה לפסח: תלושים בסך 300 שקל.