הקוטג' הגיע לאירופה

ניצחונו ההיסטורי של פרנסואה הולנד הסוציאליסט על ניקולא סרקוזי, נשיא מכהן רעשן והיפראקטיבי, ברוב ממש לא גדול, הוא מהפך פוליטי מרשים, אבל גם יאיר לפיד למד על בשרו השבוע שהמציאות עולה על כל דמיון.

המציאות בצרפת ובמרחב האירו היא שצמיחה בהחלט חיונית, אלא שגם אילוצי התקציב בטווח הבינוני חיוניים באותה מידה.

השינוי הגדול שנרשם השבוע הוא בנימת הדברים ובאווירה הרעיונית. לפתע, הוצאה לצורך יצירת משרות אינה מילה גסה ו"חוסר אחריות", אלא אופציה לגיטימית לצרפת, לספרד, לאיטליה ואפילו ליוון. התברר שיש חלופה לצנע בתיבול חריף בנוסח ברלינאי, ואפשר לדבר עליה בגלוי.

הצרה היא שמרחב התמרון להקצאת הוצאה ממשלתית חדשה ליצירת מקומות עבודה וצמיחה מהותית כלשהי מצומצם מאוד. פרנסואה הולנד יצטרך לפשפש היטב בעמקי נשמתו כדי לוודא שחוקי ההגנה על העובדים בצרפת, הפנסיה המוקדמת ומסי המעסיקים הגבוהים שומרים על משרות ולא הורסים אותן.

לכאורה יש להולנד (אולנד בצרפתית) מנדט לחמש שנים ליישום רעיונותיו - הגדלת המגזר הציבורי על ידי הוספת 60 אלף מורים ומורות ועוד כמה אלפי שוטרים. במציאות, שוקי ההון לא ירפו מצרפת, וללא יכולת לגייס הון במחיר סביר אין כסף ציבורי ואי אפשר להדפיס כסף כזה.

הדפוס של השטרות הוא חזקה בלעדית של בנקים מרכזיים, שמשתמשים בו בעיקר כדי להחזיק בחיים מערכות בנקאיות/פיננסיות, שבלעדיהן הקיום האנושי חוזר כמה מאות שנים לאחור.

מסתגלים להולנד

בבריסל ובברלין מיהרו להסתגל לניצחונו של הולנד, וכך גם בקרן המטבע. הנציב הכלכלי אולי רהן דיבר ביום שני על התרופפות מסוימת של אמנת המשמעת התקציבית החדשה של מרחב האירו, כמובן בתנאי שתוואי הפחתת החובות ה"ריבוניים" (שם אחר לממשלתיים) יימשך. כריסטין לגארד מקרן המטבע מדברת זה כמה חודשים על אמצעים תקציביים לעידוד צמיחה במקום סגירה מוחלטת של ברזים.

נימת הדברים כלפי צרפת הייתה כמובן פייסנית בהרבה מאשר כלפי יוון, שבה זכה להשיג הגדול ביותר גוש השמאל החדש, "סיריזה", שמטיף לקריעת תנאי החילוץ ה"ברבריים", גם במחיר פרישה מן האירו.

והעיקר: קנצלרית הברזל אנגלה מרקל, שאינה באמת כזו, לא בטמפרמנט לכל הפחות, הודיעה על "הושטת ידיים" לנשיא החדש שמחליף את חביב לבה סרקוזי. גם היא התרשמה כנראה מן הדיווחים על מתינותו הטבעית ונטייתו של הולנד להתרחק מעימות ולשאוף לקונצנזוס.

מהו הלקח שאפשר להפיק מאירועי השבוע באירופה? במידה רבה כמו בישראל, דוקטרינות כלכליות או עמדות עקרוניות על משילות והתנהלות פוליטית, שדומה שיחזיקו מעמד שנים, יכולות להיזרק לפח האשפה מיד אחרי שינוי בקונסטלציה הפוליטית-חברתית.

כפי שמחאת הקוטג' בישראל העבירה לראשי התאגידים את המסר המהפכני שמחירים הם דבר דו-סטרי, ההצבעות לשמאל באירופה מגלות לברלין ולניצים המוניטריים והתקציביים ביבשת ובשאר העולם שצנע אינו חזות הכול ותרופת הפלא להתנהלות כלכלית חסרת אחריות.

עם זאת, חייבים לסייג את המסר ה"חברתי" הזה. העולם, ובפרט אירופה, כבר סייעו ליוון כמיטב יכולתם. הקלת הדרישות מהיוונים שרומו על ידי ממשלותיהם השונות מאז שנות ה-70 אפשרית אולי בשוליים אך לא במהות.

טורקיה, אותה מעצמה עולה שהייתה מצורעת בעיני האירופאים הממוסדים לפני שלוש שנים, מצטיירת לפתע כחלופה הרבה יותר אחראית ובוגרת ליוון במרחב האירו. זו אינה המלצה, לפי שעה.

zukiro@gmail.com