מגפה מעמדית

שום דבר אינו מאיים על אמריקה יותר מהטרגדיה הבריאותית, הדמוגרפית, המעמדית והתרבותית של השמנת יתר (Obesity). לא הכלכלה הצולעת, לא האבטלה המתמשכת ולא איומי הטרור. 34% מהאמריקנים לוקים בהשמנת יתר קיצונית על-פי הגדרתה הרפואית: כל מי ששוקל כ-35 ק"ג מהמשקל המומלץ ביחס לגובהו.

על-פי מחקר חדש של "המכון למניעת מחלות" (CDC), במהלך 18 השנה הבאות יגיע שיעור האמריקנים השמנים ל-42%, שהם 100 מיליון אמריקנים שיימצאו בסכנת חיים, שאיכות חייהם תהיה רעה, ושהנטל שהם יהיו על מערכת הבריאות הקורסת יתבטא בעלות של 549 מיליארד דולר. האומה המודרנית, המשוכללת והמכתיבה מגמת עולמיות, טובעת במשמניה.

הם תמיד היו כאן, בולטים בחזותם האומללה, נעים בבודדים או במשפחות, בסופר או בקניון, כמפולת סלעים אנושית. מנותקים ומוקצים מהאתוס השגוי מוסרית של רזון קיצוני כסממן של מצליחנות; מתבוננים בעיניים כלות בדוגמניות אנורקטיות ובגברים גרומים, המקדמים - על כל צג או מסך - את האידיאה שרק מסת שרירים הולמת היא המפתח להצלחה.

הם חשופים לעין כל, חבויים בתוך עשרות ומאות קילוגרמים מיותרים, שאותם הם מנסים לארוז בבגדים הנתפרים במיוחד עבורם, שלעולם לא יתווכו אותם באופן הוגן לחברה האומדת את גיבוריה על-פי איך שהם נראים ולא על-פי התכונות התרומיות שלהם. זאת הטרגדיה האמריקנית האמיתית של המאה ה-21, והמדענים הטובים ביותר טרם מצאו לה תרופה.

הייאוש של העוני

78 מיליון אמריקנים בוגרים ו-12.5 מיליון ילדים לוקים היום בהשמנת יתר. "אינדקס מסת הגוף" שלהם הוא 30 ומעלה. כל הפילוחים הסטטיסטיים מאוששים את שידוע לכל מי שחי כאן ועיניו בראשו: השמנת יתר היא מגפה מעמדית. עניים מול עשירים. עניים אוכלים מזון רע, ג'אנק פוד נטול ערכים תזונתיים, ואין להם את הפנאי הפיזי או הנפשי לעסוק בפעילות ספורטיבית ההכרחית לחיים בריאים ונורמטיביים.

העשירים יכולים לשלם את המחירים האסטרונומיים של מזון איכותי - בריא, אורגני, נקי מחומרים כימיקליים - ומתוך מודעות מושכלת למה וכיצד צריך לאכול כדי להישאר בחיים. עם שחיקתו של מעמד הביניים, שנעלם בקניון המשונן שנפער באמריקה ושלתוכו התרסק, מתייצבת אמריקה החדשה משני צדיו של מתרס תרבותי-קיומי: אלה שיש להם הכול ואלה שאין להם דבר.

הייאוש של העוני הוא רוצח שקט. גם משום שהשמנת יתר היא המאיץ הגדול של יתר לחץ דם, הרוצח שאינו מופיע ברשימת המבוקשים של ה-FBI. עניים אוכלים אוכל מטוגן ומקנחים במילקשייק ברשתות ג'אנק ענקיות כמקדונלד'ס ובורגר קינג. משפחה שלמה תשלם 10 דולר על ארוחה מלאה. למרות ניסיונות אמיתיים לשפר את התפריט בג'אנקיאדות הללו, זה עדיין מזון דל בירקות טריים ונטול ערך תזונתי.

בבית, בסופו של יום עבודה (אם אינם מובטלים), נחים העניים מול הטלוויזיה עם תקרובת שעיקרה שקיות צ'יפס משפחתיות, נאצ'וס עם גבינה מותכת, שתייה קלה רוויית סוכר ובירה. העשירים ישלמו 50 דולר ויותר על ארוחת צהריים, אבל יהיו בה ירקות טריים, בשר איכותי ורזה, דגים טריים, שלא לומר סושי, ובדרך הביתה הם יעצרו במכון כושר.

למרות שנידונה בהרחבה מסוימת בתקשורת, תחזית ההשמנה ל-2030 לא היכתה את אמריקה בתדהמה ולא זכתה להתייחסות מיידית ונחושה של המועמדים לנשיאות. השניים הללו, בעיקר אובמה ורעייתו מישל, המקדמת תזונה נכונה מיומה הראשון בבית הלבן, אינם מוכנים להפקיר את העיסוק בנושאים ה"חשובים" באמת כדי להכריז מלחמת חורמה על השמנת היתר. העיסוק בשמנים הוא בלתי-אטרקטיבי בעליל, ואף אחד אינו רוצה לקרוא לסדר 80 מיליון בוחרים פוטנציאליים באמצעות עיסוק במחלה שהיא גם סוג של בושה.

מאחורי השתיקה הרועמת של מי שחייבים היו להציב את מלאכת ההצלה של אמריקה ממחלתה חשוכת המרפא ביותר בראש הרשימה, מסתתרת ההכרה שהיא מנת חלקו של כל מי שהיה או עדיין שמן: סיכוייו של מי שלוקה בהשמנת יתר להוריד משקל ולהישאר רזה שואפים לאפס.

* הכותב שוקל 98 ק"ג וגובהו 1.91 מטר