סוף עידן הצנע?

לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל יש תדמית של מנהיגה נחושה, המנווטת את ארצה ביד בוטחת בלי לשנות את עמדותיה העקרוניות. למעשה, למרקל אין עקרונות רבים, והדבר היחיד הבטוח בשלטונה הוא נכונותה לשנות את עמדותיה באופן קבוע, לפי דעת הקהל.

כך היה עם גניזת האנרגיה הגרעינית בגרמניה אחרי אסון פוקושימה; כך היה עם התקפותיה על הרב-תרבותיות אחרי הפופולריות לה זכו הצהרותיו של הפוליטיקאי הסוציאל-דמוקרט תילו סראצין נגד המהגרים הטורקים. לכן, המהלומה הסוציאל-דמוקרטית הכפולה שחטפה מרקל בשבועיים האחרונים - בחירתו של פרנסואה הולנד לתפקיד נשיא צרפת והניצחון הסוחף של מפלגת ה-SPD בבחירות במדינת המחוז המאוכלסת ביותר בגרמניה - עשויה לשכנע אותה כי הגיע הזמן פעם נוספת להתאים את עמדותיה לאלה של העם.

צרפת בראשות סרקוזי מילאה תפקיד קריטי עבור מרקל: היא אפשרה לה להטיף לשמירת מסגרת התקציב, לדרוש צעדי צנע ולעגן אותם באמנה מחייבת בלי להצטייר כשליטה כוחנית. צרפת בראשות הולנד היא כבר סיפור אחר לגמרי. ערב נסיעתו של הנשיא הצרפתי החדש לברלין, הודיע דובר המפלגה הסוציאליסטית כי "לא ניצחנו בבחירות כדי לקבל נשיאת אירופה בשם 'פראו מרקל' שתחליט בשביל כולם".

הסימנים הראשונים כבר באוויר: מרקל התחילה לדבר לאחרונה באופן ברור על חשיבות "עידוד הצמיחה" להתאוששות באירופה, ביטויי-כפירה שלא נשמעו בחודשים שלפני כן. דובריה עדיין מתדרכים מאחורי הקלעים כי עמדתה בדבר נחיצות צעדי הצנע לא השתנתה, אבל הטון השתנה והסביבה הפוליטית בוודאי השתנתה. למרקל, לפעמים, זה כל מה שנחוץ כדי לאמץ מדיניות חדשה. הפעם, שינוי הכיוון עשוי לסמל את סוף עידן הצנע באירופה.