עשיר (ישראלי) ורע לו

אין זו הפעם הראשונה שאני שופך קיתון של רותחין על המלצות "ועדת הריכוזיות". והנה לאחרונה, קרמו המלצות הוועדה עור וגידים בתזכיר הצעת חוק שהופץ ברבים. אמנם כן, ההצעה דהיום עברה כברת דרך משופרת מאז המלצות הביניים שהיו בלתי נסבלות, אבל עדיין נותרו הרבה "מוקשים" שיש לפרק מהצעת החוק, כדי להביאה לכלל איזון נסבל.

ברשימה זו אתרכז רק בהעדפה הבולטת שמביאה ההצעה בכנפיה לטובת תושבי חוץ. תושבי ישראל מופלים לרעה. הכיצד? לכך מספר היבטים ודוגמאות.

במהלך 4 השנים הקרובות "יישפכו" לשוק שורה ארוכה של חברות שיהיו אנוסות להימכר כדי לפרום את "איסור הפירמידות" וכדי לפצל בין החזקות ריאליות לפיננסיות. פרק הזמן שהוקצב לכך הוא 4 שנים. תהיה זאת מכירה מאונס בתנאים לא משופרים, כשעדת האורבים (עורבים) לרכוש אותן בנזיד עדשים כבר מצפה וחוככת ידיה בהנאה.

מיהו אותו קומץ רוכשים פוטנציאליים? האם גם תושבי ישראל ייכנסו בשער? מסופקני. הנה כי כן, קונצרנים ישראליים נסחרים בבורסה או כאלה שגייסו בישראל חוב באג"ח נסחר (והמה נמנים עם בעלי היכולת העיקרית לרכישה), הנושקים לשכבה פירמידלית שלישית או רביעית, לא יורשו להימנות עם הרוכשים.

כי מן "חוק הריכוזיות" ואילך לא ניתן יהיה ליצור שכבה שלישית של חברה נסחרת (חברה-נכדה), אלא בתנאים זמניים ובלתי ריאליים. בכך מצטמצמת שורת החברות הישראליות שמסוגלות לרכוש את היצע החברות שיוצבו על מדף המכירות בישראל.

מנגד, תאגידים זרים אשר אינם חוסים תחת החוק הישראלי אינם מוגבלים בגון דא. הרי לנו דוגמה אחת, אולי שולית משהו, ביתרון הגופים הזרים על פני הגופים המקומיים.

אפליה מסחרית לטובת תושבי חוץ

יתרון הזרים מחריף כנראה כשמדובר במכירה מאונס של בנקים ושל חברות ביטוח בישראל, אשר מצווים להתנתק מהגופים הריאליים. מיהם הרוכשים הישראליים בפוטנציאל? מן הסתם, רק גופים עתירי הון ובעלי נכסים מרשימים. אך מעשה שטן, דווקא אלה לא יוכלו על-פי-רוב להשתתף בהתמודדות על הרכישה, שכן רוב עשירי הארץ מחזיקים את עיקר נכסיהם, בחברות פיננסיות או בחברות ריאליות. חברות פיננסיות משמעותיות ובעלי שליטה בחברות פיננסיות משמעותיות אינם מורשים להחזיק בה-בעת גם שליטה בבנק ישראלי (להימנע מ"גילוי עריות" פיננסי), ולכן מנועות אפריורי מאפשרות רכישה.

ומה באשר לרוכש ישראלי עתיר-נכסים, שאינו בעל שליטה בגופים פיננסיים משמעותיים? ובכן, אם איננו בעל שליטה בגוף פיננסי, הוא מן הסתם בעל שליטה בגוף ריאלי משמעותי וגם בתור שכזה לא יהיה רשאי לרכוש בנק בישראל. עשיר (ישראלי) ורע לו.

לעומת המגבלות המוטלות על הישראלים, אין מגבלות כאלה על תושבי חוץ. אלה רשאים לרכוש תאגיד בנקאי ישראלי גם אם הם משופעים בשליטה בגופים ריאליים זרים או אפילו, לעיתים ובתנאים, בגופים פיננסיים זרים. בהקשר זה, יתרונם של הגופים הזרים באפשרות רכישת בנקים בישראל בולט וברור.

אני מבין את הרציונל העומד מאחורי העדפה תוצאתית זו, אבל ראוי להבין שבמבחן התוצאה, נוצרת אפליה מסחרית לטובת תושבי חוץ בהתמודדות על מרכולתנו הישראלית. הם בוודאי ינצלו זאת כדי להוריד את מחיר המכירה מאונס. צמצום חוג הרוכשים הפוטנציאליים עלול להיות בעוכרי המוכרים.

הסיטואציה תחריף פי כמה מונים כשינחתו ההוראות החדשות של הפיקוח על הבנקים, אשר מטיל מגבלות קשות מנשוא על רוכשי בנקים בישראל. כך שקשה יהיה לראות רוכשים באופק שיתרצו לשלם מחיר הוגן.

לקושש אשראי בשדות זרים

העדפה בולטת נוספת לגופים הזרים נעוצה במימון. כך, "תאגיד ריאלי משמעותי" לא יורשה לשלוט בגוף פיננסי משמעותי (לענייננו ולדוגמתנו, בנק). מיהו תאגיד ריאלי משמעותי? אחד ממבחניו הוא סך-הכול האשראי הישראלי שנטל הגוף הריאלי ("האשראי הקובע"). חצה האשראי המצרפי הישראלי את סף ה-6 מיליארד שקל, הוא נתפס במצודת ההגדרה ושוב איננו יכול לדור בכפיפה אחת עם או ליד גוף פיננסי משמעותי (אינני עומד על דקויות של החרגות).

הפועל היוצא הוא חובת מכירת (הפרדת) הגוף הפיננסי או התאגיד הריאלי, לבל ידור זאב עם כבש. מטבע הדברים הוא, שהגופים הריאליים הנמנים עם קבוצת חברות שיש לה גם שליטה בתאגיד פיננסי (דוגמת בנק) ישתדלו להימנע מחציית גבול 6 המיליארד, כדי שלא ייאלצו להפריד בין ריאלי לפיננסי. ברור אפוא, שאם וכאשר ייאלץ בעל השליטה למכור את שליטתו בבנק מחמת חציית הקו, כי אז לא יוכל גוף ישראלי ריאלי (אף לא בעל השליטה בו) להתמודד על רכישתו, שכן האיסור יחול גם על הרוכש הישראלי, שבעוונותיו הוא שולט בתאגיד ישראלי ריאלי משמעותי.

מגבלה זו איננה חלה על גוף ריאלי זר, גם אם היקף האשראי שלו עולה פי כמה וכמה על 6 מיליארד שקל. זאת ועוד, התאגיד הריאלי הישראלי השוכן לצד התאגיד הפיננסי ואיננו חפץ בהפרדה מאונס, יעשה כל מאמץ לצמצם את האשראי הישראלי (האשראי הקובע), שהרי רק אשראי ישראלי יימנה לצורך הרף של אשרי קובע בסך 6 המיליארד. או אז עדיף יהיה לגוף הריאלי הישראלי לילך בשדות זרים ולקושש משם את האשראי הנחוץ. הוא לא יגייס את האשראי מהגופים המוסדיים ואף לא מבנקים ישראליים. ייתכן אפילו שימחזר את האשראי הישראלי הקיים באשראי זר.

עינינו הרואות, שוב, העדפת זרים על פני מקומיים. עניי ועשירי עירך אינם קודמים, אלא נחותים. האשראי יתייקר, התחרות בין ספקי אשראי ישראליים וזרים ייטה לטובת הזרים, ואפשר גם שהגופים הפיננסיים הזרים שיעמידו אשראי זר לפירמה ישראלית (כדי שלא תיפול למצודת הגדרת תאגיד ריאלי משמעותי בעל אשראי קובע מהותי) יגייסו את האשראי מאותם גופים פיננסיים ישראליים שרק תמול-שלשום העמידו את האשראי ישירות לפירמה הישראלית, ומעתה יעמידוהו למתווכים פיננסיים זרים, כדי להימנע מליפול להגדרת אשראי קובע העולה על 6 מיליארד שקלים.

וכך, המתווכים הפיננסיים הזרים יעשו "קופון" מהגופים הפיננסיים הישראליים או מהתאגידים הריאליים נזקקי האשראי. הדבר, נשגב מבינתי להבין. קצרה בינתי.

גזירת הפירמידות הישראליות

ודוגמה מביכה אחרונה מתחום הפירמידות, רחמנא ליצלן: דבוקת חברות נסחרות בת שתי שכבות (חברה-אם וחברה-בת). החברה-הבת מתפתחת באפן אורגני, עושה חיל בעסקיה וחפצה להקים חברה-בת (שכבה שלישית) יחד עם שותף מיעוט.

לימים מצליחה חברת השכבה השלישית, ומבקשת לגייס הון בבורסה. מיד היא מבינה שדרכה חסומה משהו, שכן משהיא תהפוך לחברה סחירה היא תיאלץ להיפרד מהדבוקה (שכבה פירמידלית שלישית תהיה אסורה). החברה נמנעת אפוא מלשים פעמיה לגיוס הון על דרך הקצאת מניות נסחרות בבורסה, ובוחנת אפשרות לגייס חוב על דרך הנפקת איגרות-חוב סחירות.

דא עקא, שגם זאת היא לא תוכל לעשות, שכן אליבא דהצעת החוק ולדידם של "דיני פירמידה", דין חברה שאיגרות-חובה נסחרות כדין חברה שמניותיה נסחרות. אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. קברניטי דבוקת השליטה ילינו על חוסר תבונתם. היה עליהם להקים ולרשום את החברה בניכר, שלא כחברה ישראלית, ואז היו אולי חומקים מגזירת הפירמידות הישראליות. עידוד להקים חברות בניכר? העדפת זרים?

ישראלי ורע לו. תושב חוץ וטוב לו. מעשי ידי המחוקק.

עו"ד פנחס רובין הוא ראש משרד גורניצקי, והוא ו/או לקוחותיו עשויים להיות בעלי עניין בתכנים המוזכרים בטורו.