השר לענייני אפריקה

הקיץ לפני 35 שנה הרכיב מנחם בגין את ממשלתו הראשונה. ביום הצגת שריו בכנסת הגיעה הידיעה שאוניית סוחר ישראלית משתה 66 פליטים וייטנאמיים מסירת אגוז בים סין הדרומי. אולי שני מיליון וייטנאמיים היו מוכנים להיטרף בים סין, כדי להיחלץ ממלתעותיו של משטר קומוניסטי ברוטלי. רבבות אמנם טבעו.

בנאומו בכנסת, בסיכום הדיון, הודיע בגין בחגיגיות כי הורה להביא את הפליטים לארץ ולהעניק להם מקלט. חבר הכנסת אריה אליאב הרים את קולו בקריאת ביניים.

מה? שאל בגין. מה?

"כרב חובל של אוניית מעפילים אני מצדיע לך!", קרא אליאב.

אליאב היה שייך לשמאל היוני ביותר בכנסת. חברו לספסל הזעיר של סיעת של"י, מאיר פעיל, היסטוריון וקצין לשעבר, משך בשרוולו. בשביל מה אתה קופץ, הוא אמר לו (או משהו כזה). בגין דווקא העריך את הג'סטה. הוא אהב ג'סטות.

הכול נזכרו ב "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" של נתן אלתרמן, זה רב החובל שהוביל פליטים יהודים מאירופה אל חוף נהריה ב-1945. "ונספר לך אז כי פתוחים השערים./ כבר מזמן נפתחו, חי שמיים!/ ופתחה אותם זו חבורת הנערים/ שעמדה אותו לילה במים".

כמה שבועות אחר כך ביקר בגין אצל הנשיא ג'ימי קרטר בוושינגטון. הוא אמר לו שהחלטתו להעניק מקלט הייתה טבעית. הוא זכר את הסירוב לקלוט כמעט אלף פליטים יהודים מגרמניה על סיפון האונייה סט' לואיס, ב-1939.

בגין שלח את דוד לוי, אז שר הקליטה, לקבל את הווייטנאמיים בנמל אילת. לוי חצב להבות, וקרא לעולם כולו "ללמוד ממעשיה של ישראל, ולהציל את "הנשים והילדים המיטלטלים בלב ים ללא מולדת". בשנים הבאות קלטה ישראל בערך 300 וייטנאמיים.

הווייטנאמיים של אוניית הסוחר דליה (אם אינני טועה) אמנם הגיעו אל חופי הארץ. חלקם אמנם התיישבו בישראל. ביפו נפתחה המסעדה הווייטנאמית הראשונה, ומאחר שהייתה סמוכה אל הקסרקטין של גלי צה"ל, הייתי אוכל בה ארוחת צהריים בכל יום שישי. לבעלת המסעדה הייתה ילדה קטנה, שהתחילה לבקר בבית ספר מקומי. היה לה החוטם הפחוס ביותר שראיתי אי פעם. בעצת המקומיים, אמה נתנה לה את השם "כוכבה". את השם הווייטנאמי אינני זוכר.

כולנו הרגשנו טוב, גם מפני שהאוכל היה טעים, גם מפני שכוכבה הייתה מתוקה, גם מפני שלא פנינו עורף לאומה המסכנה ביותר (שם זמני) עלי אדמות.

"הציונות האמיתית"

כמעט עשר שנים אחר כך הורה ראש הממשלה שמעון פרס להביא את יהודי אתיופיה לארץ. הימים היו ימי מלחמת אזרחים, וסכנה ארבה לכל מי שחי באתיופיה, יהודי או לא יהודי. ליאון וויזלטיר, העורך הספרותי רב האנפין של השבועון הוושינגטוני "ניו ריפבליק", מראשוני התומכים ב"שלום עכשיו", כתב אז בהתרגשות נמלצת, כי "זו הציונות האמיתית", וזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שאפריקאים מוצאים מאפריקה שלא על מנת להניח אזיקים על ידיהם ולמכור אותם לעבדות.

זו הייתה אולי הפרזה, אבל ישראל עשתה בה שימוש רב, תכוף ואפקטיבי. איך אפשר לפקוד גזענות, או אהדה לאפרטהייד, על ארץ היוצאת מגדרה להציל אנשים שחורים. כמובן, באותו הזמן לישראל הייתה שותפות צבאית רחבת-ממדים עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, אבל זה עניין נפרד. או אולי לא.

ב-1985 שחררה דרום אפריקה מן הכלא יהודי ששמו דניס גולדברג. הוא הושלך לכלא 22 שנה קודם, יחד עם נלסון מנדלה ואחרים, בעוון קשר להפיל את הממשלה. נגזרו עליו ארבע תקופות של מאסר עולם. גולדברג היה קומוניסט, וחבר בקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC). הוא שוחרר מפני שהסכים לחתום על הצהרה שהוא מוותר על המאבק המזוין. מנדלה וחבריו האחרים מעולם לא הסכימו לתנאי הזה, ונשארו בכלא עד שהאפרטהייד החליט לחתום על הצהרה שהוא מוותר על האפרטהייד.

גולדברג שוחרר לידי פעיל ישראלי נדיב-לב, שעמל לטובת היהודים באתיופיה, וגם לטובת שכונות המצוקה בארץ. האיש הביא את גולדברג אל קיבוץ בגליל, ושם שהה זמן קצר לפני שעבר ללונדון. הוא אולי הסכים לוותר על המאבק המזוין, אבל לא הסכים להתגייר לציונות ולאהבת ישראל. בגלותו הקצרה שמעתי מפיו, שהשליח הישראלי הפציר בו בכלא במלים הבאות: "דניס, בשביל מה לך. אתה אוהב שחורים? יש לנו מספיק שחורים. בוא תעזור להם".

לא הנימוק הזה הכריע את הכף אצל גולדברג. הוא סיפר את המעשייה הזו בחיוך קטן. אלמלא נשבר בכלאו, הוא היה נעשה אל נכון שר בממשלה הרב-גזעית הראשונה של דרום אפריקה, עשר שנים אחר כך. חבריו לא סלחו לו על חולשתו. אני מנחש שגם הוא לא סלח לעצמו.

סומליה באה אל לואיסטון

מה ישראלים חושבים באמת על שחורים? אינני בטוח שהמאורעות העצובים של דרום תל אביב משקפים מצב דעת ישראלי טיפוסי, בוודאי לא מצב דעת נדיר. אני חושב שתושבי השכונות בדרום תל אביב איבדו את עשתונותיהם, לא נעשו נאצים או פשיסטים. (חברת הכנסת רגב היא עניין אחר בהחלט. גם היטלר חשב שהיהודים הם בעיה של "בריאות הציבור", אם כי לא דיבר על "סרטן" אלא על "חיידק ", bacillus).

בכלל, אפליית מהגרים, או טינה קולנית נגד מהגרים, או אפילו פגיעות פיזיות במהגרים, אינן עניין של גרמניה הנאצית. ראינו חברות פתוחות, דמוקרטיות וליברליות נסוגות אל תוך קונכייתן כאשר גל פתאומי ובלתי מבוקר של מהגרים הציף את רחובותיהן או את חופיהן. הבריטים בהונג קונג (כאשר עדיין הייתה מושבת כתר) הושיבו את בורחי וייטנאם במכלאות. אוסטרליה הליברלית והפתוחה שילמה לאי הזעיר נאורו, בלב האוקיאנוס השקט, כדי שיפטור אותה מעונשם של פליטים מאפגניסטן. מלטה הקטנה והדמוקרטית כרעה תחתיה לפני שנתיים כאשר סירותיהם של פליטים אפריקאים התנפצו על חופיה.

לואיסטון, במדינת מיין, בקצה הצפון-מזרחי של ארצות הברית, היא מקרה-מבחן מעניין. קטנה ולבנה מאוד (96% של האוכלוסייה, עם אחוז אחד בלבד של שחורים), היא התעוררה בוקר אחד בשנת 2001, וגילתה שפליטים סומליים התחילו לנהור אליה.

ב-1999 הרשתה ארצות הברית ל-12 אלף מפליטי המלחמות בסומליה להתיישב בתחומיה. רובם נבלעו במעיהם של כרכים, אטלנטה (ג'ורג'יה), מיניאפוליס (מינסוטה) וסן דייגו (קליפורניה). אבל כמה מאות בחרו בלואיסטון. זקני החמולות הסומליים השתכנעו שעיר קטנה, נקייה, עם בתי ספר טובים, עם שפע דיור ועם מענקי סעד נדיבים, תהיה יעד הולם. הם רצו להוסיף ולקיים את אורח חייהם ואת מסגרת קהילתם. עיר קטנה ומצודדת במיין התאימה אפוא לקלאנים הסומליים יותר משכונות עוני בערים הגדולות.

הדמוגרפיה של לואיסטון השתנתה בהדרגה. כיום, לפחות עשירית, אולי 15%, מ-41 אלף תושביה הם סומלים. הסומלים בלעו נתחים עצומים של תקציבי הסעד העירוניים: 50% ויותר בשנים הראשונות, שירדו בינתיים לסביבות 25%. מקומיים מוצאים את עצמם נאבקים עם סומלים בתור לדיור עירוני. צריך למהר ולהוסיף, שלואיסטון קיבלה עזרה ניכרת מן הממשלה הפדרלית וממדינת מיין.

70 הקולות של פרנק

המתח היה מלכתחילה ניכר. ראש העיר דאז קרא לסומלים להאט את קצב הגירתם. אבל הסומלים עזרו להפיח רוח חיים בכלכלת לואיסטון. הם פתחו חנויות חדשות ברחובות מרכזיים, והם הביאו איתם כוח קנייה. אגב, תהליך דומה מתרחש בשורה של ערים קטנות במערב התיכון של ארצות הברית. שם, סוכני השגשוג הם מהגרים לטינו-אמריקאיים. פעילות מסחרית מעלה את ערך המקרקעין ומרחיבה את בסיס המס המקומי.

בימיה הראשונים של ההגירה הסומלית, אנשי ימין קיצוני ניסו לדוג במים העכורים. הם באו להביע תמיכה ב"זכויות הלבנים" של לואיסטון. לשווא. העיר התנהגה בדרך כלל באיפוק. היא טיפלה בסומלים, היא שיכנה אותם, חינכה אותם והתחילה להסתגל לנוכחותם. אף על פי כן, אין זאת אומרת שהכול על מי מנוחות בלואיסטון.

בסוף השנה שעברה היו בה בחירות לראש העיר. במהלך מערכת הבחירות, אחד המועמדים פרסם מודעה בעיתון המקומי, שבה הכריז כי הגיע הזמן לשים קץ להגירתם של פליטים וזרים, המפיצים "פשע, סמים, כנופיות רחוב, עוני ויריות מתוך מכוניות חולפות". האיש, פרנק מקדונלד, ניצח בהפרש של 70 קולות. האם היה מנצח בהפרש גדול יותר אלמלא פרסם את המודעה, או אולי היה מפסיד אלמלא פרסם אותה?

מקדונלד התנצל לאחר ניצחונו. הוא הבטיח שמעכשיו ואילך לואיסטון תראה רק את "פניו המחייכים". סומלי מקומי קם ממושבו, ודרש התנצלות מלאה על כל מה שמקדונלד אמר.

צילום גדול בעמוד הראשון של העיתון המקומי, Sun-Journal, ב-16 בדצמבר 2011, מראה את הסומלי הצעיר, זקוף ושופע ביטחון, על רקע קהל מעורב של לבנים ושל שחורים. ביניהן נראות שלוש נשים סומליות מכוסות ראש וגוף. אחת מהן משלבת את זרועותיה, כשהבעה של ספקנות נסוכה על פניה. עד כמה שאפשר לשפוט מן הצילום הזה, אלה הם סומלים שנקלטו, אינם מרגישים צורך להתנצל לפני איש ועומדים על זכויותיהם.

בשנה שעברה ניסה סומלי בפעם הראשונה את כוחו בפוליטיקה אלקטורלית. הוא התמודד על אחד המושבים ברשות המשגיחה על בתי הספר של לואיסטון. הוא קיבל 40% של הקולות. עניין של זמן בלבד הוא לפני שפנים סומליות יופיעו במועצת העיר.

אפריקה כעניין פנימי ישראלי

היש לתל אביב מה ללמוד מן הניסיון הזה? בוודאי. התלמד? לא. לתל אביב אין מדיניות הגירה. לישראל יש. חברה דמוקרטית רשאית בהחלט להגביל את כניסת המהגרים אליה. היא רשאית, גם על-פי אמנות בינלאומיות, למצוא סידורי מגורים לפליטי חרב הרחק ממרכזי עריה. לא כל מחנה הוא מחנה ריכוז, לא כל הפרדה היא אפרטהייד. אבל הנה עניין אחד שלישראל אין, וגם לא תהיה, השפעה עליו: היא הארץ הלא-אפריקאית היחידה בעולם שיש לה גבול טריטוריאלי עם אפריקה. שום דבר לא יוכל למנוע הגירה אפריקאית ונוכחות ארוכת-טווח של אפריקאים.

ישראל צריכה להתחיל לפתח מדיניות אפריקאית. כאשר פליטים אפריקאים מתדפקים על שעריה, צריך שיהיה לה מה להגיד, גם בזירה הבינלאומית. אפריקה מתחילה להיות עניין פנימי ישראלי.

קחו למשל את אריתריאה, ארץ מוצאם של רבים מן הפליטים. יש בה דיקטטורה אישית ברוטלית מיום ייסודה, לפני עשרים שנה. אנשים נרדפים עד צוואר, הכלכלה קופאת על שמריה; אובססיה אנטי-אתיופית מביאה את המשטר לתמיכה באיסלאמיסטים מחוץ לגבולותיה. ישראל צריכה להניח את אריתריאה על סדר היום הבינלאומי ולדרוש שינוי במשטרה.

סודאן היא מקור היסטורי של כאבים - ושל עניין ישראלי. בגלל סודאן הסתבכה פעם ישראל באוגנדה, ועזרה לאיש ששמו אידי אמין (ממוצא דרום סודאני) לעלות לשלטון. מדינה דרום סודאנית עצמאית מקרטעת עכשיו מאסון לאסון, בייחוד בגלל קלות דעתם של מנהיגיה, אבל גם בגלל זדונו של המשטר בחרטום. שלום בסודאן, בין אם זה בדרום ובין אם זה בדרפור, הוא מעניינה המובהק של ישראל.

להשחיר (קצת) מרצון

בנסיבות הטרגיות של דרום תל אביב יש דברים דחופים יותר מדיפלומטיה. אבל לפני שמציבים גדרות תיל ועמדות ירי בנגב, וקונים בזה את איבתם של שחורים בכל העולם, וגם של הרבה לבנים, אפשר להתחיל יוזמה מדינית כלפי אפריקה.

אפשר למנות שר לענייני אפריקה, ברצינות; או לפחות סגן שר במשרד החוץ או במשרד ראש הממשלה עם סמכויות של ממש; למנות שגריר נודד באפריקה במעמד בכיר; להקים ועדת משנה לענייני אפריקה בכנסת; להוסיף סגן שגריר לענייני אפריקה באו"ם; להעלות את ענייני אפריקה בפורומים בינלאומיים; לעודד קהילות יהודיות בעולם להקדיש מאמצים מיוחדים לעזרה לאפריקה.

הנסיך מטרניך, שהיה הקנצלר המפורסם של אוסטריה בתחילת המאה ה-19, נהג להגיד ש "אסיה מתחילה מזרחה מווינה". ישראל יכולה להגיד עכשיו שאפריקה מתחילה דרומה מתל אביב. היא כמעט מדינה-אפריקאית מצד הגיאוגרפיה שלה. יש בה פזורה אפריקאית, לגיטימית ולא-לגיטימית, העומדת בסימן גידול. לישראל אין ברירה: או שתשחיר קצת מרצון, או שתניח לבריונים ולדמגוגים להשחיר את פניה בעיניהם העייפות והמאוכזבות של ידידיה.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com