ווטרגייט היה רק אחד

10% מחברי הכנסת הנוכחית הם עיתונאים או בעלי תואר בתקשורת או בעיתונות. בהשוואה לקונגרס האמריקני, למשל, זהו מספר חסר תקדים. בין העיתונאים האמריקנים שניסו את מזלם בפוליטיקה היו פטריק ביוקנן, ראלף נאדר, גור וידאל, סטיב פורבס, אל גור, וויליאם באקלי ונורמן מיילר. חוץ מאל גור, שהנשיאות נלקחה ממנו על-ידי בית המשפט העליון בשנת 2000 וניתנה לג'ורג' וו. בוש, כל האחרים כשלו בניסיונם לכבוש את וושינגטון.

על-פי ביוגרפיה חדשה של וולטר קרונקייט, שדר החדשות המיתולוגי של CBS, שהעיד על עצמו כמי שסירב לפניית מעריציו הרבים להתמודד לנשיאות, בדק קרונקייט באופן מעשי אפשרות לרוץ בשנת 1980 כמועמד לסגן הנשיא של המתמודד העצמאי לנשיאות ג'ון אנדרסון. פוליטיקאים אמריקנים רבים עשו בהצלחה את המעבר מפוליטיקה לטלוויזיה: ליצנים נשארים ליצנים.

12 חברי כנסת מהתקשורת מכהנים בכנסת שבה נציגים רבים ל-3 מגזרים עיקריים - עריכת דין, חינוך וביטחון - מהווים עדות עגומה למצבן של שתי מעצמות ניציות שקיומן צהוב זו לזו: עיתונות ופוליטיקה.

עיתונאי שהולך לפוליטיקה מכריז בעצם כי האפקטיביות של העיתונות מוגבלת ומתסכלת; כי ווטרגייט היה רק אחד, ושאר הזמן אנחנו מעבירים ערמת עדשים מצד אחד של המכתבה לצידה השני; כי בוקר בהיר אחד מראה שמנו באותיות קידוש גדולות נמוג לקול ענות חלושה, משום שהעיתונאי הצעיר מהמקומון מימש את שליחותו וירה לנו בעורף; אם אינך יכול לנצח את הפוליטיקאים - הצטרף אליהם.

טומי לפיד כמשל

העיתונאים המכהנים כחברי כנסת בכנסת הנוכחית הם הוכחה ניצחת לעובדה שאין די בלהפוך ים של כוונות טובות לפוטנציאל אלקטורלי שהכניס אותם למשכן. כאשר הם חובשים את המושבים האחוריים בהיכל הדמוקרטיה המפואר, מגלים כוכבי העבר ושחקני הרכש הנחשקים כי נגזר עליהם לקדם סדר יום של תשתית הביוב במוניציפליה שכוחת-אל; לעסוק בקידום "השלום" שכנראה לא יגיעו בכנסת הנוכחית.

רוב העיתונאים בבית הנבחרים ממשיכים לתפקד כשהם כפופים לתפיסת עולם אליטיסטית, מתנשאת ומטיפנית. רוב הזמן הם נשמעים כמי שעדיין משדרים ברדיו או כותבים טור בעיתון.

מקצוע כה אנוכי ואינדיבידואליסטי כעיתונות אינו רקע הולם לפוליטיקה. מי שכדררו כל חייהם ולא התבקשו למסור, מתקשים להשתלב במסגרות היררכיות. לכן מבקש יאיר לפיד ממפלגתו סמכויות של שליט יחיד המזכירות את ברז'נייב בשיא כוחו, ושלי יחימוביץ' אינה מבינה מדוע טרם נבחרה לראש הממשלה.

הכלל הראשון של פוליטיקה הוא משמעת סיעתית ואחדות דעים מפלגתית. עיתונאים אינם פוליטיקאים טובים משום שאינם כלבי מזחלת טבעיים. עיתונאי מורגל בסיפוקים מיידיים ככותרת של מחר, בעוד שלפוליטיקאי ממוצע יש מזל אם במהלך מושב אחד יישא כמה נאומים זניחים שלא ייחשבו ראויים לפריים-טיים ויהיה חתום על חוק חדש וכמה תיקונים לחוקים קיימים. במציאות הנוכחית, על מעבר מאופוזיציה לקואליציה הוא יכול רק לחלום.

הדוגמה המובהקת ביותר של עיתונאי שעבר מעיתונות לפוליטיקה הוא טומי לפיד ז"ל. הקריירה שלו בכנסת, כולל קדנציה כשר משפטים וכסגן ראש ממשלה, הייתה עגומה ומאכזבת והסתיימה באקורד מכוער של פלגנות ומדון.

למרות שלפיד הבן חף מהתגרנות הקולנית, האלימה והבוטה של אביו וניסה כל הקריירה שלו להיות בסדר עם כולם, הוא נגוע בהיבט הבוטה ביותר של העיתונות בישראל: חוסר קולגיאליות.

עיתונאים הם קפליות-אגו ונציגים בולטים של עולם הטאלנטים והחוזים אישיים. קידומו של עיתונאי תלוי בסחורה שהוא מספק ולא במשחק קבוצתי או באסיסטים לחבריו. עיתונאי ידרוס את כל מי שניצב בינו לבין הסקופ והאדרת שמו - וזה ההפך הגמור מפוליטיקה, שהצלחה בה מבוססת על תחמונים נלוזים, פשרות כואבות וזיווגים בלתי אפשריים.

כאשר גם דוקו-אקטיביסט כמיקי רוזנטל, שעיקר הצלחתו ברדיפה חסרת פשרות אחרי פוליטיקאים הממלאים פיהם מים, שוקל מעבר אפשרי לפוליטיקה, אי-אפשר להתעלם ממצב העיתונות המוכר לכל דרדק; לפותה בידי טייקונים, שרכשו עיתונים כדי לשחק בהם כבארגז החול הפרטי שלהם, וגם הביאו את הכדור מהבית, רב האסור על המותר בעיתונות הישראלית.

עם אפס אחוזי יכולת לשנות את המציאות אלא רק להתבונן בה ובדעיכתה בעיניים כלות, נשאבים עיתונאים המבקשים להשפיע אל ואקום גדול יותר מתקשורת: פוליטיקה. בכנסת, כך נדמה להם, יצליחו להחזיר את ישראל למוטב. בכנסת, כך יגלו, ייאלצו לצאת מהשוחה כאשר מישהו כמו שאול מופז יצעק "אחריי!".